אבני נזר אבן העזר לז

אבל במה שיש לו רפואה לבד לא יועיל להכשיר, שהרי כל פצוע דכה יש לו רפואה כדאיתא בספרי ובירושלמי, וכן בגמ' דידן, ניקב פסול נסתם כשר, אבל קודם שנסתם פסול אף שיש לו סתימה, ואף הרא"ם שפירש ניקב פסול לענין הבנים, אבל הוא עצמו כשר, דכרות שפכה אין לו רפואה זה בגיד, אבל בביצים דהוא פצוע דכה לכ"ע פסול אף שיש לו רפואה ע"כ פעמים שמוליד בלא רפואה: ה) ויש לפרש דאף שרוב אין מולידין, כיון שרוב שאין מולידין יש להם רפואה וחוזרין ומולידין לא אזלינן בתר רוב, דומה למה שאמרו שחוטה אינה בטילה בנבילה שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה, ועיין ר"ן ע"ז בדין זוז"ג: ו) וסיום דברי הרא"ש וסמ"ג ובירושלמי משמע שכשר אלא שאינו מוליד [ולכאורה תמוה שאם אינו מוליד למה יוכשר אך] הפירוש דבמה שיש לו רפואה לבד כשר, אף שתאמר שאינו מוליד בלתי עשיית הרפואה, ולא דמי להא דניקב פסול אף דאפשר שיסתם. משום דרפואה בעל ביצה אחת, אינו שיהי' לו עוד ביצה שני', דאיך יבראו לו הרופאים ביצה, אך שיתנו לו סמים לחזק כח התולדה שיוליד בביצה אחת, וע"כ אף שעדיין לא עשו לו הרפואה אין זה חסרון באיברי הולדה, רק בפנימיות כוחו וזה אינו פצוע דכה, שלא אסרה תורה אלא שחסר לו איברי הולדה, אבל בעל ביצה אינו חסר לו אבר שיכול להוליד בביצה אחת אם יהי' חזק בפנימיות: ז) וקאמר בירושלמי דמחלוקת התנאים בפצוע דכה בידי שמים, תלוי במחלוקת רבנן ור"י בנו של ריב"ב, דלמ"ד בידי שמים פסול יקשה סריס חמה למה יוכשר, [ואם משום שיש לו רפואה, הלוא פצוע דכה יש לו רפואה ופסול, ועוד דמ"ש לענין יבום לא תשוב בר הקמת שם במה שיש לו רפואה] וע"כ משום שאינו חסר לו איברי הולדה, ומוכח כר"י בנו של ריב"ב, דבעל ביצה אחת כשר, דלא נחשב חסרון באיברי הולדה כנ"ל כשר, ומ"ד בידי שמים כשר, יש לומר דלעולם אף חסרון בפנימיות כוחו חשוב פצוע דכה, וסריס חמה דכשר משום שהוא בידי שמים, אבל חסרון בפנימיות חשוב פצוע דכה וכמ"ש תוס' סוטה בשם רש"י דשתה כוס עקרין חשוב פצוע דכה, ובעל ביצה אחת אף שנחשב חסרון בפנימיות פסול, ואמר ר' אחא כולה כרבנן, היינו מ"ד בידי שמים פסול, וע"כ היתר סריס חמה משום שאין לו חסרון רק בפנימיות, יכול לסבור כרבנן, והחילוק מובן דבעל ביצה אחת אין החסרון בפנימיות לבד שאלו הי' לו עוד ביצה, הי' יכול להוליד בכוחו של עכשיו, וזה וזה גורם שלא יוכל להוליד, ומ"מ אף דמסיק כולה כרבנן, היינו שיכולים כולם לסבור כרבנן, אבל זה פשוט שיכולים כולם לסבור כר"י בנו של ריב"ב, דאף מ"ד כשר אין לו ראי' דחסרון בפנימיות נחשב פצוע דכה, אלא שלדבריו אין ראי' לזה, מ"מ יכול להכשיר מסברא, ומעתה ניחא דלא יקשה דכאן המסקנא כולה כרבנן ושמואל אמר הלכה כר"י בנו של ריב"ב וכן ר"ת פסק כן, ולפמ"ש אתי שפיר: ח) והנה כתבתי דלתוס' הגירסא בירושלמי מהופך, אף שהרמב"ן והרא"ש העתיקו הגירסא כמו שהוא, בוא ואראך דוגמא, פרק ג' דשבועות ה"ז בנשבע שאוכל ככר זו שרפה והשליכה לים, למ"ד משום התראת ספק הא נמי התראת ספק למ"ד משום שאין בו מעשה, זה יש בו מעשה, והתוס' שבועות ד'. כתבו להיפוך דחשוב התראת ודאי ואין בו מעשה, וע"כ גורסים בירושלמי להיפוך, אף שהרמב"ן במכות (ט"ז.) העתיק הירושלמי כמו שהוא לפנינו, ומלבד שהסברא כהתוס' דכיון ששורף ודאי לא יאכל והתראת ודאי על מה שאינו עושה עכשיו כיון שלא יאכלנו אח"כ שוב האיסור מה שאינו אוכל עכשיו, דמה"ט למ"ד התראת ספק שמה התראה חייב משום דשמא לא יאכל אח"כ מחוייב לאכול עכשיו, וע"כ ה"ה בזרקה לים חייב אף למ"ד לא שמה התראה, אבל מ"מ אין בו מעשה כיון שאין האיסור הזריקה, רק מה שאינו אוכל, ולא דמי לקונה חמץ בפסח דחשוב יש בו מעשה, אף שאין האיסור הקנין רק השהי', דמ"מ ע"י הקנין נעשה השהי', ואלמלא הקנין לא הי' השהי', אבל בזרק לים ולא אכל כיון שלא אכל אף בלא זריקה נעשה העבירה במה שלא אכל דאף בלא הזריקה הי' בידו שלא לאכול, הנה מסתבר כתוס', ועוד מוכח דחשוב אין בו מעשה מהא דפרק מי שמתו, דהא דמת מצוה דוחה מצוות פסח דשוא"ת שאני אף דבמה שמטמא עצמו למת מצוה לא יוכל לעשות פסח, והוא מבטל מצות פסח בידים ואעפ"כ חשוב אין בו מעשה, והוא מטעם שכתבתי דכיון שמטמא עצמו ואינו עושה פסח, הנה ביטול המצוה במה שאינו עושה אף אם לא הי' מטמא עצמו: ט) ולדעת הרמב"ן י"ל לפמ"ש הריטב"א פ"ג דמכות בניקף דחשוב יש בו מעשה משום דמסייעא אף דבעלמא מסייע אין בו ממש, כיון דאף בלא מעשה איכא לאו במעשה כל דהוא לוקה, ה"נ יש לחלק דווקא לענין ללקות בלאו מהני מעשה דהשלכה, אבל בנדחה מפני כבוד הבריות כיון דבלא מעשה אין איסור כלל שנדחה מפני כבוד הבריות לא מהני מעשה דמטמא עצמו, כן י"ל לגירסת הירושלמי שלפנינו, ומ"מ מבואר שהתוס' מחמת סברתם החליפו הגירסא או שהי' לפניהם הגירסא להיפוך, כן י"ל בנ"ד דמסתברא לי' לר"ת דר"י ברי' דריב"ב בידי אדם, דאי בידי שמים מאי איריא בעל ביצה אחת, ע"כ גרס' בירושלמי להיפוך והירושלמי מתפרש בטוב לפענ"ד: י) והנה לפמ"ש בטעם ר"י ברי' דריב"ב לדעת הירושלמי משום שאם יתחזק כח תולדתו ע"י סמים יוכל להוליד באיברים שיש לו, נוכל לומר שגם רש"י שפירש משום שלא אסרה תורה אלא פצוע דך וכרות מפרש כר"ת דמיירי בידי אדם, וא"ת הא כרות ממש הוא, מ"מ כיון שאין מניעת הולדה רק מחמת שלא נתנו לו הסמים וחסר לו כח התולדה בפנימיותו אין זה פצוע דך וכרות שהחסרון מפאת איברים החיצונים לבד. יא) והנה הרמב"ם שפסק המשקה כוס עקרין אינו חייב מלקות מן התורה, והה"מ כתב שכן משמע בסוגיא דשבת, ולפי ראות עינינו אדרבא משמע להיפוך, ומצאתי שהקשו כן עליו האחרונים, אך לפמ"ש הוכיח כן מר"י ברי' דריב"ב דמשום דהחסרון בפנימיותו לא חשוב פצוע דך וכרות, ה"ה דלא חשוב מעוך נתוק וכרות, ומת"ק אין ראי' להיפוך, די"ל שאני הכא שהחסרון גם בחיצוניותו וזוז"ג כמו שמסיק בירושלמי כולה כרבנן דמ"ד פצוע דכה בידי שמים פסול, וע"כ הכשר סריס חמה משום שהחסרון רק בפנימיותו יכולים לסבור כרבנן וכנ"ל, והוא מסייע לפירוש ר"ת דמחלוקתם בידי אדם אלא שהרמב"ם פסק כת"ק. יב) ובזה מדוקדק לשון הירושלמי, מ"ד כשר ר"י בנו של ריב"ב ומ"ד פסול כרבנן, ואינו