אבני נזר אבן העזר שסח

דע"י הקנין נעשית ע"ז של ישראל נחשב הקנין בע"ז של גוי כמו שהיתה קודם הקנין: ד) אך י"ל כשיקדשו שניהם בבת אחת ע"י שליח כיון שמאמר קונה קנין גמור שלא תצטרך חליצה, א"כ ע"י שעשה אחד מאמר נפקע ממנה זיקת השני, ושוב אין אחותה אחות זקוקתו של השני ומותר השני לייבמה, ובזה אין לומר כיון שקודם שעשו המאמר היתה כל אחת אחות זקוקתו, דבשלמא כשעשה האחד מאמר וע"י מאמר זה נפקע זיקת אחותה אף שאין הקידושין קודם בזמן להפקעת הזיקה, מ"מ קודם בהכרח, שהרי הפקעת הזיקה מכח הקידושין והקידושין קודמין, אבל כשהפקעת הזיקה מכח קידושין של השני ולא מכח קידושיו אין קידושיו קודמין אף בהכרת להפקעת הזיקה, ודומה למקדש שתי אחיות כאחת אינן מקודשות דכל שאינו בזאח"ז וכו' וחשבינן קידושין של כל אחת כאילו היתה לאחר שקידש השני', וה"נ נחשוב כל מאמר כאילו הי' לאחר מאמר של השני: ה) אך לפי זה לא נבין קושיית הש"ס אלא מאי דוחה דתי' גמורה זה יעשה מאמר וידחה וזה יעשה מאמר וידחה, ומאי קושיא הא כיון שאין בעלת המאמר נפקע זיקתה, וכל ההיתר משום דע"י מאמרו נפקע זיקתו מאחותה דהוה אחות אשתו אבל לא משום מאמרו של שני באחותה נפקע זיקת אחותה, דהא אמרת שעדיין צריכה חליצה] ושוב קודם המאמר בהכרח להפקעת הזיקה ויאסור המאמר: ו) אך לק"מ דנהי דמאמר לא מפקע זיקת בעלת מאמר היינו זיקת בעל המאמר, אבל זיקת אחיו של בעל המאמר פקע ממנה לפום סברא דהשתא דנפקע זיקת אחותה לגמרי ויוצאה משום אחות אשה, ה"נ פקע זיקת אחיו של בעל המאמר שנעשית אשת איש ואשת אח, דכי היכא דחשיבה אשתו גמורה שתהי' אחותה ערוה דאורייתא אחות אשה, ה"נ חשיבה היא עצמה לגבי אחיו אשת איש ואשת אח גמורה מדאורייתא, ועי' בתוס' (ט"ז:) דמקשו למ"ד קידושין תופסין ביבמה לשוק כשנתקדשה תפקע הזיקה כמו בקידש אחיו את אחותה, ותירצו כיון דיש לה היתר ע"י גירושין, והכא אין לה היתר ע"י גירושין דהו"ל גרושת אחיו: ז) ובהכי ניחא לישנא בתרא דדוחה ומשייר ומייתי סייעתא ממתני' דאי אמרת זה יעשה מאמר כו' ואינו מובן דאי נמי דוחה ומשייר כיון שעכ"פ דוחה אחותה שלא תאסרנו לזו. דהא תנן במתני' ב"ש אומרים אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה, וע"כ נפרש תצא הלזו לאחר שיבעול בעלת המאמר שמותר לבועלה, דמאמר דוחה את צרתה לענין זה שלא תוכל לאסור אשתו, וא"כ אכתי קשה זה יעשה מאמר, וכבר הקשו כן התוס' והרשב"א, אך לפמ"ש לסברת בעל החינוך ניחא, דכיון שאינה דוחה אחותה דחי' גמורה שלא תצטרך חליצה ולא חשבינן לה כאחות אשה גמורה, ה"ה דלא חשבינן בעלת המאמר לגבי אחיו השני אשת איש ואשת אח גמורה ואין הפקעת זיקת אחותה לגבי' רק משום מאמרו שוב קודם המאמר בהכרח להפקעת הזיקה ועושה איסור במאמר, ולמ"ש התוס' (י"ח:) דר' אבין סבר אין זיקה א"צ לכל זה ליישב דעת החינוך דאין כאן אחות זקוקתו כלל: ח) מה שהקשה כבודו בהא דמקשה זה יעשה מאמר וזה יעשה מאמר. במאמר של אחד די לך, י"ל דכי היכי דאסור למ"ד אין זיקה שיחלוץ אחד ואחד ייבם שמא ייבם תחילה, ה"נ נגזור שמא ייבם תחילה וגם י"ל דהויו של "וזה" הוא ויו המחלקת: ט) מ"ש כבודו עוד ליישב דהחינוך אליבא דהילכתא דחייב על דעבר אמימרא דרחמנא, והסוגיא אליבא דאביי דלא חייב היכי דלא מהני, איננו נכון דבאמת באחות זקוקתו תופסין קידושין, אך יוכל לומר כיון דאחות זקוקתו אסור מכח אחות אשתו, וכיון שבאחות אשתו גופי' לא נאסר הקידושין א"א באחות זקוקתו כעין מ"ש ר"י בתוס' לעיל (י"ט:) בד"ה ר"ש, אך הי' לו לפרש ועיקר התירוץ דוחק גדול לאוקמי כל הסוגיא דלא כהילכתא: הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן ריא ב"ה יום ב' י"א אדר תרנח לפ"ק פה סאכטשאב. שאב. החוה"ש ושמחה לכבוד מחו' הרב המאה"ג חו"ב כש"ת מו"ה חיים חייקא נ"י. א) בדבר היבם שהיבמה אינה רוצית להתפשר עמו בענין עזבון כי בטוחה שלא יוכל לעשות שידוך עד שיחלוץ לה, וכבר קבלו קנין לפני בוררים לקיים הפסק, ופתח מעלתו בכחא דהתירא, דהנה החכ"צ חולק על הרמ"א בקו"ח מארוסה שאסר לישא אחרת, וישב בתשו' הרי"ם ז"ל דברי רמ"א דשניא ארוסה דע"י שנושא אחרת שוב לא יוכל לישא את זו ואינה קרובה לנשואין, משא"כ יבמה דאפי' ישא אחרת, הא לא גזר רגמ"ה במקום יבום, ועפי"ז כתב מעלתו אם ישבע היבם שלא ייבם רק יחלוץ שוב אין חשש בקו"ח מארוסה: ב) ולי לא נראה לעשות תקנה שלא יוכל לייבם, דהנה בפ"ב דסנהדרין מלך אין חולצין לאשתו וכתב הרמב"ם הטעם משום דאינו עולה ליבום, ותמוה דמי חמור מאלמנה לכה"ג מן הנשואין, ואמרתי ליישב דהנה מקשה בתשו' הרא"ש באלמנה לכה"ג דחולצת, האיך קורא לא חפצחי לקחתה הא לא יוכל לקחתה, ותירץ כיון דמה"ת יוכל לקחתה דעשה דוחה ל"ת קרינן בה לא חפצתי לקחתה, ותמוה הא מן הנשואין מדאורייתא אסורה ואם בעלה לא קנאה, והדר קושיא לדוכתא ג) ונראה לי דהנה הרשב"ם בב"ב (פ"א:) בהני דאמרינן מביאין ואין קורין ולא אמרינן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, דשאני הני דאינם מחוייבים בקריאה כלל עיי"ש, ולפי זה באלמנה מן הנשואין דלא קרינן בה לא חפצתי לקחתה אינו מחוייב בקריאה, כמו גר שאינו יכול לומר לאבותינו אינו מחוייב, כמו כן זה שאינו יכול לומר לא חפצתי לקחתה אינו מחוייב ואינו מעכב, ולא דמי לאלם שמחוייב לומר ואינו יכול, ותוכן החילוק שאלם אם הי' אומר הי' טוב רק שפומי' כאיב לי', משא"כ גר שדיבורו לאבותינו אינו כלום, וכן זה דיבורו לא חפצתי אינו כלום, שאף אם יחפוץ אינו יכול, וע"כ חשוב אינו מחוייב ואינו מעכב כמו גבי מקרא ביכורים [ומ"מ אומר לא חפצתי לקחתה