אבני נזר אבן העזר שסה

וגרשתי' כשהיא קטנה והרי הוא גדולה אינו נאמן, ואי גרושה לכהן לא חשוב דשב"ע יהי' נאמן כע"א בשותק, וע"כ השיא דברי הרמב"ם לכוונה אחרת, דזונה מיירי אחר קינוי וסתירה, וגרושה מיירי שאמר אביה כן בהיותה קטנה דרחמנא הימני': ט) והנה לקושיית בעל ד"א י"ל חדא דמי יימר דבשותק דילמא במכחשת, ועוד דהא פשיטא דעד המעיד על אשת איש שנתגרשה אינו נאמן אף לפוסלה לכהונה, דאיסור כהונה מסתעף ממה שהיא גרושה מאישה, וכיון דלשויי גרושה אינו נאמן גם לכהונה מותרת, אך קושייתו כיון שמוחזקת בחזקת פנוי' אין עדותו רק לפוסלה לכהונה יהי' נאמן, ולזה י"ל דממנ"פ אם לא נתקדשה הא לא נתגרשה ואם נתקדשה הרי עדותו על הגירושין להתירה לינשא, ואין נאמן כלל: י) ועל קושיית הש"ש צ"ל כמ"ש הרמב"ם פ"כ מהלכות איסורי ביאה דע"א מעיד שאביו כהן אין מעלין אותו לכהונה בעדות זה שמא חלל הוא, אבל אם הוחזק אביו כהן או שנים מעידים שאביו כהן הרי הוא בחזקת אביו, והנה שאין נאמנות ע"א אלא בזמן שמעיד על דבר ברור לגמרי, וכיון שיש חשש חלל אף לפי דברי העד אין סומכין על עדותו, אף שאם הי' שנים מעידים לא היינו חוששין בחלל ועיי"ש בהה"מ, וע"כ ע"א אומר שנשבית אינו כלום, שאף לדברי העד שמא לא נטמאת, אף שאם שנים אומרים שנשבית היתה אסורה מספק, וכ"ש הוא משום דחשש חללות הוא חשש רחוק מאוד ואעפי"כ מהני לסלק עדות ע"א: יא) האומנם כי יש לחלק דהתם בעדות כהונה אין ע"א נאמן רק מדרבנן, מ"מ כיון שמצאנו חילוק בין מעיד בדבר ברור או לא שפיר יכולים לומר כן בכל נאמנות ע"א עכ"פ במקום שגם לדברי העד יש ספק גמור, ולפי"ז במשנה שמעיד שיש לו אחים ועדיין נשאר הספק שמא יש לו בנים אין העד נאמן: יב) והנה בדין אין ידוע אם יש לו אחים ואם יש לו בנים דשרי לרשב"ם משום ס"ס, הנה גדולה מזה מבואר ברשב"א פרק האומר שם בסוגיא בד"ה נימא מתניתין דלא כר"נ שאם הי' מוחזק שאין לו בנים ואינו מוחזק באחים אם יש לו אם לא היא מותרת לשוק זה לשונו לא שאנו צריכין לדבריו בכך כיון שאינו מוחזק באחים עיי"ש, וסברת הרשב"א כיון שהאשה בעצמותה בלא אחים מותרת לשוק אין ספק אחים מוציאין אותה מיד ודאי היתר לשוק וחשוב כחזקה, וכן משמע בסוגיא בתירוץ אביי לברייתא במוחזק באחי ולא בבני דפירש הלח"מ וכן הוכחנו לעיל מרמב"ם, דהיינו שאין יודעים אם יש לו בנים או לא] ר' נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתי מה לי לשקר ועקרה לחזקה לגמרי, וקשה התינח באומר בשעת קידושין אין לי אחים אינו יכול לעקור חזקת אחים, אבל באומר בשעת קידושין זה בני איזו חזקה הוא עוקר, אלא ודאי כיון שבלא הבנים בחזקת זקוקה קיימא, אין ספק בנים מוציאה מידי ודאי אסורה וקרא לה הש"ס חזקה, וכה"ג אמרינן בדין ירושה, שאם הי' אח ודאי ובן ספק, הנכסים לאח, אף שאם יש בן אין לאח כלום חשוב האח ודאי משום שבלא הבן הרי הנכסים ודאי שלו, ה"נ בזה, וכיון דקרי לה הש"ס חזקה אין ע"א נאמן אפי' אם אינו נחשב דבר שבערוה, וה"ה להיפוך אפי' ידוע שאין לה בנים וספק אחים אין ע"א נאמן לומר שיש לה אחים וכן נראה מתשו' הרא"ש דבמה שלא שמענו שיש לו אח קרי לי' חזקת היתר, אשר קשה להבין דמה חזקה יש במה שלא שמענו, אך ברור בעיני שסובר כרשב"א הנ"ל דאין ספק אחים מוציא אותה מידי ודאי היתר והוא דלא כמהרי"ט סי' פ"ב, וכן נראה דעת הטוש"ע סי' קנ"ז שכתבו לא הוחזק באחים ובא ע"א ואמר זה אחיו אינו נאמן לאוסרה, ומשמע דאפי' ידוע שאין לו בנים מותרת, ואף שלא הוחזק שאין לו אחים אלא שלא הוחזק באחים חשוב שיש לה חזקת היתר, ואין ע"א נאמן להוציאה מחזקתה: יג) אך יש לעיין כי לפי הנראה האשה מאמנת לבעלה בלבה שיש לו אח שהרי נסעה ממקום למקום לחפש האח, והנה בדין מאמין לו כבי תרי יש מחלוקת בין הפוסקים ראשונים ואחרונים, כי דעת תשו' לרמב"ן סי' קל"ג דהא דאמר שמואל אי מהימן כבי תרי זיל אפקה לאו לאוסרה עלי' ד"ת דהא אפי' קינא לה ועד טומאה אינה נאסרת עליו בלא עידי סתירה, וכשקינא לה מאיש ידוע ועד טומאה לכאורה מאמין לדברי עד ואפי"ה אינה נאסרת עליו, והא דאמר שמואל זיל אפקה כדי שלא יהא לבו נוקפו, או חייב לאפוקה בבא לצאת ידי שמים אבל אין הב"ד אוסרין אותה עליו, וכן כתב הב"ש סי' קט"ו ס"ק כ"ג בשם מהרש"ל וכן דעת הח"מ שם: יד) אך לעומת זה דעת הראב"ד הובא בשלטי הגבורים פ"ג דסנהדרין תשו' הראב"ד בצוואה שהי' בפני אחד שלא בפני היורשים יכולים לומר שאינם מאמינים לו. ומי שרוצה באותה חלוקה יכול להחרים על אותם שמאמינים שלא יכפרו, ואם כהפוסקים הנ"ל שאפילו מאמין אינו מחוייב בדיני אדם מה טובו של חרם, וכן מבואר בראב"ד שבשטמ"ק ב"מ (ל"ז.) בד"ה אמר מר, שתיקה כהודאה דמיא פירוש כאמנה האמין הראשון כשתבעו וכשתבעו הב' הניח הא' והאמין השני וכן כולם נמצאו כולם הי' באמנה, וכיון שהאמינם כבר נתחייב להם, ושם בשטמ"ק ע"ב סוף ד"ה שתיקה ואומר הר"י מקינון דאם הוא מאמין בלבו כו' דאינו מועיל מה שמכחישו (וקשה לי לטו"ז שיובא לפנינו דהא דאין כופין במהימן לי' כבי תרי שהדבר מסור ללב ויכול לומר עכשיו איני מאמינו, א"כ איך כתב משום שהאמין תחילה לראשון אף שאח"כ מאמין לשני ולא לראשון מחוייב לשלם לראשון, ואולי י"ל טעם הראב"ד משום שברי ושמא ברי עדיף היכי דליכא חזקת ממון וכיון דבשעה שהאמינו לראשון נתחייב אזל לי' חזקת ממון, שוב ברי ושמא ברי עדיף, ודומה קצת לאיני יודע אם פרעתיך], וכן מוכח עוד בראב"ד פ"ד מה' קרבן פסח הלכה א' על מ"ש הרמב"ם השוחט פסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן אותה הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתי אם הי' נאמן להם סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ומביא פסח שני, וכתב הראב"ד אין כאן שבח, שאם הי' פטור אינו יכול להביא פסחו על תנאי שלמים, הנה לא השיג על מה שכתב אם הי' נאמן להם סומכין על דבריו כיון דמעיקר הדין בידי אדם אינו נאמן ואין הב"ד כופין רק לצי"ש דמוכח מהא דשמואל דאמר זיל אפקה כמ"ש בכ"מ שם, ואיך יועיל זה להתיר בידי אדם להביא פסח אתרח, שאם אינו מחוייב אסור להביא על תנאי שלמים, אלא ודאי ס"ל לראב"ד שבאמת אם מאמין לו מעיקר הדין מחוייב, וע"כ מותר להביא פסח שני, ומה שאין כופין הוא כדעת הט"ז סי' קט"ו