אבני נזר אבן העזר שסב

וע"כ למעוטי סומין, וע"כ משני הש"ס דלכדרבא דליחזי רוקא כדנפק מפומא דיבמה, ומ"מ אי אפשר לומר דארוק דאחרי אחריו קאי ולא אחליצה דאחרי אלא אתרווייהו קאי ואי הוה כתיב וחלצה נעלו לעיני הזקנים ודאי הוה אמרינן דאחליצה קאי ובקרבן עדה בשירי קרבן כתב ג"כ שצדקו דברי המסדר, דאי אוירקה דבתרי' קאי כ"ש דקאי אחליצה דלעיל מיני', וכתב שחידוש בעיניו שלא ביארו זה בפירוש הפוסקים הראשונים ט) ובתוס' כתבו בשם ר"ת דסומא באחת בעיניו כשר לחליצה כיון דלעיני לא ממעט סומא דלכדרבא אתא ויכול לראות הרוק כד נפיק מפומא דיבמה, ומדלא כתבו ויכול לראות החליצה מכלל דבחליצה א"צ לראות, כן משמע מלשונם: י) אך עוד יש להוכיח מדבריהם להיפוך דקשה טובא על דבריהם, א' דהאמר מר למעוטי סומא ומשמע דאתרווייהו אתא וכן הקשה ביש"ש, ועוד אי מסתבר להו דלעיני שני עינים משמע צריך שיראו הרוק בשתי עיניו, וקושיא זו הקשה הנוב"י במהד"ת סי' קנ"א, ולי קשה עוד שלישית דבש"ס חגיגה גבי חרש באזנו אחת פטור מן הראי' מדכתיב באזניהם שני אזנים, ומקשה הש"ס האי באזניהם דכל ישראל ומשני האי מלמען ישמעו נפקא, ומבואר דבלא יתורא לא הוה משמע שני אזנים דווקא והכא ליכא יתורא, ועי' מגילה (ז') מתנות לאביונים שתי מתנות לשני אביונים פירש"י די לכל אביון מתנה אחת, אך אם נאמר כדברי היש"ש דבלאו קרא דלעיני צריכין לראות החליצה ניחא הכל, דאי קאי למעט סומא לבד ע"כ מיותר קרא ולסומא באחת מעיניו אתא, אבל השתא דצריך קרא לכדרבא אין ראי' דשני עינים משמע, ובאמת קרא לאו לסומא אתא, דלסומא בשתי עינים לא צריך קרא דמסברא כדברי היש"ש ולמעט אחת מעיניו אין ראי' כבש"ס חגיגה הנ"ל, וכן משמע ברש"י נדה (נ'.) בהא דלכל מראה עיני הכהן כיון דכתיב לכל נתמעט באחת מעיניו דבעינן כולו מראה, אבל בלאו כל לא נתמעט באחת מעיניו, ואף דבירושלמי דפרק בן סורר ומורה שהביא הנוב"י מבואר דנתמעט מבעיני סומא באחת מעיניו, הירושלמי לשיטתו בחגיגה וכמו שהביא התוס' שם דברי הירושלמי דמשמעות דמבאזניהם שמעינן שני אזנים כמו שמביא שם פסוק ולבני אהרן תעשה כתנות שתי כותנות לכל אחד, משא"כ ש"ס דידן דפליג על זה, שוב אין לנו למעט באחת מעיניו, ודברי התוס' שפיר לדברי היש"ש הנ"ל, דמסברא צריכין לראות, ואין לדחות דלסומא בשתי עיניו לא צריך קרא כיון דפסול להעיד, וכל הפסול להעיד פסול לדון, שהרי התוס' פרק בא סימן ס"ל סומא בשתי עיניו כשר לדון דיני ממונות: יא) אך אפשר להתיר מאחר שראו הדיינים המנעל על גבי רגלו ואח"כ ראו המנעל [בידה] ופשיטא שהיא חולצתו, ואף שכתב הרשב"א בתשו' סי' תש"ס דכהאי גוונא חשוב מקדש בלא עדים ואין הולכין בקידושין אחר אומדנות, י"ל שאני קידושין דעדים בעינן ועדים אין יכולים להעיד מחמת אומדנא כמ"ש הרמב"ם פכ"ד מה' סנהדרין ופרק ו' מהלכות שאלה ופקדון, דרק ב"ד יכולין לדון משום אומדנא, וא"כ אין כאן עידי קידושין שאין יכולין להעיד שנתקדשה ואף שיכולין להעיד המעשה והב"ד ידונו משום אומדנא, מ"מ עידי קידושין אין כאן, אבל בחליצה דב"ד מהני אומדנא, ואף דבשעת חליצה ממש לא ראו ב"ד ואיך הותרה אז, י"ל דמשום הוכיח סופו על תחילתו, וכהא דגיטין (ס"ו) בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ונתנו גט על פיו ואח"כ עלה לגג והפיל את עצמו ומת, הוכיח סופו על תחילתו דכתבו ותנו אמר, ואף דבשעת גירושין לא הי' עדים על השליחות, וכן בהא דרשב"א דאי לאו דאין הולכין אחר אומדנות היתה מקודשת אף דברגע הנתינות לא ראו, ועדיין יש לפקפק דאדרבא דייני חליצה צריך יותר ברור מעדים, דבעדים כתיב או ראה או ידע, משא"כ חליצה דכתיב לעיני, היינו שרואים בעיניהם, ואף שמצינו בכתוב ראי' על ראיית הלב, מ"מ צריך דבר ברור כאילו ראו בעינים עכ"פ: יב) ונבוא להיתר השני מחמת שהשנים הנוספים ראו, ואף שלא נתכוונו להיות דיינים הא קיי"ל בראו ביום אפי' נתכוונו להיות עדים עושין דין [ועוד שבררתי במק"א, ומועתק בסוף התשובה, דנעשים דיינים בלא כוונתם] ואף שאפשר שהי' קרובים בעת החליצה ג"כ, ולדעת הש"ך ריש סי' ל"ו שאם הכשרים לא נתכוונו להעיד שוב הפסולים שלא נתכוונו להעיד פוסלים, וה"נ שכשרים לא נתכוונו לדון, שוב הפסולים שלא נתכוונו לדון פוסלים, וא"כ באנו ברבוותא אם בדיינים. ג"כ נמצא אחד קרוב או פסול פוסל כל הוועד, ובספר ישועות ישראל הכריע כדעת הפוסלים, וראייתו מירושלמי הוריות, והירושלמי אין כעת תח"י לעיין בו, והטעם כתב משום דמקשינן דיינים לעדים כדברי הירושלמי שהביא הרי"ף והרא"ש פרק זה בורר, ואני אומר שהירושלמי ההוא אין הלכה, ועי' בר"ן סוף פרק האשה שנתארמלה דהירושלמי למד שלא יהי' עדים קרובים זה לזה, שאם הוזם נמצא נהרג בעדות אחיו, וכן מטעם זה שלא יהי' העדים קרובים לדיינים, ומנין שלא יהי' הדיינים קרובים זה לזה דילפינן דיינים מעדים וטעם שאם הוזם אדחי בגמ' פרק זה בורר אלא דהכל בכלל לא יומתו אבות על בנים, שני בנים בין שהם עדים או דיינים, או עד ודיין, ועי' בר"ן שם, ולא נצטרך כלל ללמוד מההיקש: יג) וראי' ברורה דלא מקשינן עדים לדיינים, שהרי ריש פרק ראוהו ב"ד ס"ד נקדשי' ביחיד מומחה קמ"ל, ואימא ה"נ אין לך מומחה בישראל יותר ממשה ואמר רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך, הנה מפורש דקרובים כשרים לדייני החודש, וסוף פרק א' דר"ה קיי"ל כר' יוסי דקרובים פסולים לעדות החודש ודלא כר"ש יע"ש, ואי ס"ד הוקשו להדדי נילף מדגלי קרא דכשרים לדיינים נילף דכשרים גם לעדות: יד) והטורי אבן סוף פרק א' כתב דהיינו טעמא דר"ש באמת, ופירושו דחוק בלשון הגמ', מ"מ אנן הא קיי"ל דלא כר"ש ולא מקשינן עדים לדיינים, והא דסומא בשתי עינים פסול לר"ה לאו משום היקש אלא משום דהעד גופי' ילפינן לפוסלו מקו"ח דאוהב ושונא דכשר להעיד ופסול לדון משא"כ, לענין צירוף העדים, וע"כ לענין קידוש החודש לענין צירוף לא ילפינן זה מזה וירושלמי אפשר דאתי כר"ש לפירוש הטורי אבן, או פליג אגמ' דידן, מעתה אין ראי' מירושלמי דהוריות, דירושלמי לשיטתו דמקיש עדים לדיינים, אבל לדידן דלא מקשינן מהיכי תיתי שנפסל נמצא אחד קרוב או פסול בדיינים דקרא לא כתיב אלא בעדים דמקיש שלשה לשנים, ומהיקש לא מקשינן כנ"ל,