אבני נזר אבן העזר שס

ששה חדשים קודם לידה דומה ממש לאכלו ארי בלא הוכר עוברה, דאידי ואידי חד רובא ולק"מ, ואפשר אפי' אכלו ארי והוכר עוברה אף ע"י שני רובי, מ"מ הוי מיעוט המצוי: יג) העולה מדברינו דהוכר עוברה ששה חדשים קודם לידה וחלה ומת דומה לאכלו ארי דלרשב"ג מה"ת מותר ומדרבנן אסור, וקי"ל כרשב"ג לכתחילה כדאיתא פרק ר"א דמילה דהלכה כרשב"ג והיינו לכתחילה (ועיין תב"ש סי' ט"ו שמביא גמ' סנהדרין הלכה כפלוני ואינו אלא לכתחילה] ומפורש שם דפלוגתייהו באכלו ארי, הרי דאף באכלו ארי דאף לרשב"ג אין איסור אלא מדרבנן מ"מ קי"ל כוותי' לכתחילה, וה"נ בהכרת העובר בחלה כנ"ל: יד) ובאמת צריך להבין הלא בדרבנן הלך אחר המקיל. אך לק"מ דבדבר שיש לו מתירין לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, והכא שיש לו מתירין ע"י חליצה ואף אם נשאת לישראל חולצת אף דמתגנה על בעלה כיון דתחילה הי' לו מתירין והוי כמבטל איסור, ואף דלכהן אין לה מתירין כיון דלישראל הוי דבר שיש לו מתירין ואסור גם לכהן אסור, כעין שכתב הרע"ב בביכורים שנתערבו כיון דלכהן יש לו מתירין לאוכלו בירושלים גם לישראל אסור לאוכלו אפי' בירושלים משום זרות, כיון דחל עליהם שם ביכורים לענין לאוסרם חוץ לירושלים [עיי"ש דלא כחי' רעק"א על או"ח סי' שי"ח ששגג בכוונת הרע"ב במחכת"ה] ומיגו דהוי ביכורים לענין לאוכלו חוץ לירושלים הוי נמי ביכורים לענין לאוכלם לזרים, וה"נ מיגו דהוי אשת המת לגבי ישראל הוי נמי אשת המת לגבי כהן: טו) האומנם כי יש לחלק דדווקא במקום שהותר מטעם ביטול, אבל ודאי נתערב ביכורים אמרינן מיגו דחשוב ביכורים, אבל הכא גם לישראל אינו רק חשש, מ"מ י"ל מיגו דחשבוהו רבנן ספק לישראל חשוב נמי ספק לכהן ואסור דיש לו מתירין ע"י חליצה כיון שמחוייב לחלוץ לה מאחר שאי אפשר ביבום, אך בסי' הקדום שם באות כ"א הקשיתי דבש"ע מבואר במת תוך שלשים ונשאת לישראל אם היבם במדינת הים לא תצא מבואר דלכתחילה לא תנשא, ולמה, הא אין לו מתירין, ולק"מ דסתם מת היינו חלה ומת (דמהאי טעמא קי"ל דלא כאביי דאמר פיהק ומת דברי הכל נפל הוא משמעתא דמת בתוך שלשים דסתמא בחלה דהוי כפיהק] דלרשב"ג מה"ת אסור כנ"ל, ולפי זה נפל מן הגג או אכלו ארי והיבם במדה"י מותרת לינשא לכתחילה, וה"ה בהכרת העובר דהוי כמו אכלו ארי דמותר משום רוב אף לרשב"ג, ובדרבנן סמכינן אחכמים דפליגי על רשב"ג, ואף חשש בדדמי רק מדרבנן, וראי' דבע"א במלחמה אם נשאת לא תצא, וכן ספק ג' ימים מותר כתב בנמק"י הטעם משום דלאחר ג' ימים דאין מעידין הוא חשש דרבנן: טז) ואף די"ל דלרשב"ג דלא מהני גמרו שערו וצפרניו שוב לא נוכל לסמוך על חדשים מקוטעים לפמ"ש בחלק א' דדינו של רמ"א במקוטעים לא מהני רק ע"י בירור סימנים דהוי ספק דרבנן, י"ל דמ"מ מהני משום ספק ספיקא וק"ל: יז) ועוד דמעיקר הדין נראה דלהילכתא כמ"ד יולדת למקוטעעין מדינא דגמ', דהרמב"ן והר"מ מרוטנבורג והטור ביו"ד והאגודה בשם כמה גדולים דיולדת למקוטעין, והרמב"ם והסמ"ג שכתבו דבעי שלימים הוא רק מספק כמ"ש הריב"ש, וראי' ממ"ש הרמב"ם דווקא בנולד בחודש השמיני אם לא גמרו נפל הוא וכנ"ל ואין ספק מוציא מידי ודאי, ועוד דכיון דמצינו בזוה"ק תשא דיולדת למקוטעין ולא שיפורא גרים, א"כ י"ל דבזמה"ז דנשתנה נשתנה לדעת הזוהר דאלו ואלו דברי אלקים חיים, לא שנאמר שנשתנה למה שאין שום דיעה, ע"כ נ"ל להקל בזה: יח) הנה נתבאר היתר לשיטת התוס' דהיכי דאיכא רוב אף לרשב"ג מותר מה"ת, אולם שם ביארנו שיטת הרמב"ם כדעת התשב"ץ דרשב"ג יליף מקרא דופדויו מבן חודש תפדה דמה"ת לא סמכינן ארובא דאין נפלים, וי"ל דה"ה דאין סומכין ארוב דהכרת העובר, והוי ספיקא דאורייתא, אך נראה דלרמב"ם אפי' הי' בן ח' ודאי ולא גמרו שערו וצפרניו פוטר מיבום מה"ת דהנה פ"א מה' יבום הלכה ה' אם ילדה ויצא הוולד חי לאויר העולם הרי אמו פטורה מחליצה ומן היבום אבל מדברי סופרים כו' והנה דבריו סתומים, ויש לפרש דמסתמא מחזקינן דבר קיימא הוא אבל אם ידוע שלא כלו חדשיו אינו פוטר, אך ממה שכתב סוף פרק א' מה' נחלות אפי' הי' קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחי אחר אמו שעה אחת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל את האחין מן האב, וכתב הה"מ שהרמב"ם למד מהא דאמרו בן יום אחד אין עובר לא, משמע הא יצא לאויר העולם אעפ"י שלא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל עד כאן, משמע אעפ"י שלא נגמרו שערו וצפרניו וידוע שלא כלו חדשיו נוחל, ומסתמא יורש ככל בן ודוחה הבת מלירש, והנה בפרק יש נוחלין (ק"ט.) פריך אימא שארו זה האב מלמד שהאב קודם לבת, ומשני כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי כי הדדי נינהו, ופירשב"ם כיון דפוטרת אשת אבי' מיבום ואב אינו פוטר אשת בנו מיבום נמצא הבת קמה תחת אבי' טפי מאביו, ולפי זה אם הבן יום אחד שלא כלו חדשיו לא הי' פוטר מן היבום והבת הא פוטרת ממילא היתה הבת קודמת בנחלה לבן יום אחד הזה, ולפי זה דברי הרמב"ם פ"א מה' יבום כפשטן דלעולם מה"ת פוטר אפי' באמת לא כלו חדשיו, דלא כהה"מ בה' יבום כי בה' נחלות חזר בו, וא"כ להרמב"ם לעולם הוה ספיקא דרבנן, אלא דמ"מ אסור משום דיש לה מתירין בחליצה, וכן משמע מדבריו פ"ב מה' יבום הכ"א שכתב כל יבמה שספק מדבריהם אם יש עלי' זיקת יבם או לא כגון שילדה וולד שלא כלו חדשיו שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שביארנו אם נתקדשה לכהן מותרת בלא חליצה שאין אוסרין אשתו משום ספק דבריהם, משמע מלשונו שהוא ספק דרבנן גמור, דאפי' באמת לא כלו חדשיו מדאורייתא פוטר. וא"כ ביבם קטן מותר דאין לו מתירין: יט) ובבהמה קודם ח' ימים דאסור לשחוט אף לשיטת התוס' ג"כ הטעם דיש לו מתירין להמתין עד אחר ח' דאם בר קיימא הוא יהי' לו מתירין, ואף דאם נפל הוא אין לו מתירין הרי לא יפסיד רק האיסור וכמו טבל דחשוב יש לו מתירין דאפשר בהפרשה ממקום אחר ואף דיפסיד מה שצריך להפריש כיון דאינו מפסיד אלא האיסור חשוב יש לו מתירין, וה"נ בזה, ואף בדיעבד כשעבר ושחטו חשוב כמבטל איסור כמו בטבעת