אבני נזר אבן העזר שנז

יש לחוש בדדמי בכשרים כמו בקרובים ונשים, רק משום דהתורה האמינ,ם, והתינח אם באנו לדון אחרי עדותן שהוא היפוך ממה שהעידו בזה אמרינן התורה האמינתם, אבל בנ"ד אנו אומרים שבאמת כמו שראו העדים שהיא מעוברת רק שאין להוכיח מזה שהי' בשליש ימי' ולא שייך לומר התורה האמינתם וא,ם מה לכם, כיון שאין אנו סותרים עדותן כלל, ושוב יש לחוש בכשרים בדדמי כמו בקרובים ונשים: עה) הן אמת שראיתי בתשו' מבי"ט דבשני קרובים לא תלינן בדדמי והוכיח מדקאמר הש"ס בנשים אפי' מאה כע"א דמיין משמע אבל שאר פסולים לא אמרי בדדמי, ותמוה מאד דמפורש ברמב"ן הטעם רק משום דהתורה האמינתם ולא מסברא כלל, וקרובים שלא האמינתם תורה שוב אמרינן בדדמי בשנים כמו באחד. בפרט הראי' שהביא מדקאמר דווקא נשים תמוה מאוד דכן אמרינן בש"ס לענין רוב דיעות שתי נשים כאיש אחד, ומפורש ברמב"ם דכן בפסולים, וקצת טעם יש לומר לדברי המבי"ט דמצינו גבי ב"נ דנידון עפ"י ע"א ואפי' קרוב אבל לא עפ"י אשה, א"כ אשה גרוע מקרוב, מ"מ דבריו צריכין עיון רב, הא חדא: עו) ותו דהא דאמר הרמב"ן דשני עדים לא אמרי בדדמי הוא במלחמה שהעדים אומרים שמת ואנו חוששין שלא ראו כלל שמת רק חזו דמחו לי' בגירא ואמדו בדעתם ודאי מת, וא"כ עכ"פ מה שהעידו שמת לא ראו בעיניהם וקצת שקר אמרו, זה לא חיישינן בתרי, והרי בגמ' בעי החזיקה היא מלחמה מה לה לשקר, הרי דשקר נחשב זו אמירתה בדדמי, אבל עדים שהעידו שראו שהיא מעוברת הרי אמירתם ששיערו בבטן האשה שהיא מעוברת ודאי יש לחוש שהי' השערה שאינה ברורה, והרי הרמב"ן עצמו כתב בעדים שהעידו שקידשה בחמץ בשעה ששית חיישינן שמא חמשית הי' וטעו, הרי דחיישינן לטעות בעדים בדבר המצוי לטעות, ואיך לא ניחוש בחילוק שיש בין שליש ימי' למעט פחות מזה, ובמשנה דאין מעידין עד שלשה ימים דנשתנה צורתו, וכתב הנמק"י בשם הריטב"א דחשש דרבנן הוא דילמא איתפח, וא"כ בשני עדים למה נחוש לשמא, ונאמר שבודאי לא איתפח והי' טביעת עין גמור, ואם הי' נתפח ולא הי' טביעת עין גמור לא הי' מעידים, אלא ודאי חיישינן גם בשני עדים שמעידים בטביעת עין אם אפשר שלא הי' טביעת עין גמור, וליש פוסקים אפי' בספק ג' ימים ובש"ע שני דיעות בלא הכרעה, ודווקא במלחמה לחוש שהעידו מה שלא ראו זה לא חיישינן בשנים: עז) ובאמת שלפי זה יקשה איך נתחייבה תמר שריפה עפ"י הגדתם כיון שאפשר לתלות בדדמי, אך י"ל שהעידו בפירוש שראו כריסה בין שיני' לא שהעידו סתם שהיא מעוברת, ובאמת המעשה שהי' בימי הגאונים מליסא ופוזנא שהעד ראה כריסה בין שיני' כנזכר שם, אבל בעדותו שהיא מעוברת לבד אפשר לא הי' מתירים: עח) ואשר תמה על רבינו הגדול זצ"ל בתשובתו בנולד עפ"י חשבון לחודש הכרת העובר לג' חדשים, לח' חדשים וחמשה ימים שרצו בזה להתיר, ודאי טעות ברור כיון שספק אם נולד לח' ואז הוה שליש ימי' שני חדשים ועשרים יום נמצא שעפ"י חשבון שליש ימי' תוך ח' חדשים, וע"ז תמה כבודו מאד, באמת כי עפ"י פשוט הדברים מרפסין איגרי כי הוולד ניכר בשליש ימי' היינו בימים שנגמר צורתו בשליש ממנו ניכר עכ"פ, אבל לח' חדשים שעדיין לא נגמר צורתו מה זה ענין שיהי' הולד ניכר עי"ז קודם, ולא חשוד רבינו ז"ל לטעות בזה, אך בלא"ה ניכר כמה טעותים בלשון ולפי הדין דבריו נכונים מאד. שזה ודאי טעות ברור כי בזמה"ז שכתב הרמ"א להתיר משום שיולדת למקוטעין והיינו שלעולם הוולד נגמר בתחילת תשיעי ואף אם יולדת לבסוף תשיעי הי' גמר העובר בתחילת תשיעי וכמו שהארכתי בפנים, וממילא הוולד ניכר בשני חדשים ועשרים ושליש כמו בזמן הגמ' ביולדת לשבעה. ומה שכתב בסוף דבריו שכשהוא נפל ניכר קודם. ובדרך זה דרך גם בתשו' בית אפרים. באמת שאין הדברים מחוורים וגם בעיניו הי' דחוק רק ליישב דברי ראשונים, וראיתי פעם אחת בריטב"א שכתב שהרמב"ן ממשכן נפשי' אדמרן הרי"ף ז"ל אע"ג דלא ס"ל כן, כן אני אומר על רבינו ז"ל בזה, מיהו כבר ישבנו דברי הראשונים בפנים בטוב טעם, תודות להשי"ת שהאיר עינינו ויאיר עינינו תמיד בתורתו ויטע בלבינו יראתו הטהורה אמן. ידידו הדו"ש וש"ת באהבה עזה: הק' אברהם. סימן רז לכבוד אאמו"ר הרב הגאון עה"י נ"י פה"ד פה"ת כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. בדבר האשה אשר מת בעלה בלא בנים של קיימא זולת בן אחד הניח אשר חלה ומת שלשה שבועות אחר לידתו, אך יש שני עדים שנגמרו שערו גם ע"א יש על גמר צפרניו, וגם יש עדים שהוכר עוברה בעשרים או בכ"א לחודש תמוז והלידה הי' ביום ו' טבת, גם יש ע"א שהילד הי' גבר בגוברין, והעדים על השערות וצפרניו מהם שראוהו ביום מילתו ומהם שראוהו כשהי' בן חמשה ימים, ואין לו אחים רק אח בן שנה, זה תורף השאלה: תשובה א) הנה השאלה נחלקת לשני חלקים, הא' אם חשוב ראו שנגמר שערו וצפרניו דאם לא יחשב ראו שנגמר שערו וצפרניו כתבתי בסי' הקדום אות למד דבחלה ומת אסורה אפי' לרבנן דאין להתיר משום רוב היולדות בני קיימא יולדות, דאדרבא רוב בני קיימא אינם מתים בתוך שלשים, ובנ"ד יש לחוש דלא חשוב ראו שנגמר כיון שלא ראוהו ביום לידתו, ובתשו' חתס חלק ב' כתב דבעינן דווקא ראוהו ביום לידתו, ועוד שלא ראו צפרניו, ואם נאמר דלא חשוב ראו שנגמר כתבתי בסי' הנ"ל דאין לסמוך על חדשים מקוטעין שיחשב כלו חדשיו, הב', אם יש לסמוך על הכרת העובר שהי' אז בן ג' חדשים: עה) ונראה דמצד שלא ראו צפרניו רק ע"א אין חשש דנראה מפשט הגמ' והפוסקים דשערו וצפרניו כשנשלם זה נשלם זה, ואם לא כן הי' להם להשמיענו איך הדין אם נגמר אחד מהם ולא מצינו רק דין נגמרו שניהם ודין לא נגמרו, אבל נגמר אחד לא מצינו, ובודאי שניהם כאחד נגמרין, ואם ראינו אחר