אבני נזר אבן העזר שנה

בתשובתו הוכיח להיפוך דלא הוי רק מיעוטא דמיעוטא, דאל"כ לר"מ איך מותרת האשה לינשא לאחר שלשה חדשים שמא מעוברת היא כיון דר"מ חייש למיעוטא וצריך להגיה בדבריו דאיך מותרת היבמה להתייבם תוך ג' חדשים, דמאשה לינשא בפשיטות לק"מ כדברי התוס' דאין לחוש שיומשך הכרת העובר מראשון עד שליש ימי' מהשני, אך בוודאי קושייתו הוא מיבמה שמתייבמת לאחר ג' חדשים, ופלטה הקולמוס מאשה לינשא] ויש לומר דמותרת להתייבם לר"מ מחמת ספק ספיקא שמא נפל הוא כיון דחייש למיעוטא, או י"ל דבאמת לר"מ אינה מתייבמת רק ע"י בדיקת דדין דמפורש בגמ' דהוי ודאי: נז) וכל זה לשיטת האו"ז אבל מדברי רש"י נראה מבואר דאפי' ידוע מתי נתעברה לא מהני עד שפירש ממנה כל ימי עיבורה דכן כתב להדיא פרק ר"א דמילה וז"ל דקים לי' שכלו חדשיו שעברו תשעה חדשים מששמשה עד שילדתו ולא שימשה כל ימי עיבורה, הרי דלא סגי שלא שימשה עד שהוכר עוברה, ומאוד נפלאתי על הני בתראי איך לא הערו כלל מדברי רש"י אלו, ומה הועילו בהמצאה שלהם שע"י הוכר העובר נודע מתי נתעברה הרי אם פירש מעת תשמיש ראשון עד שהוכר עיבורה נודע בודאי שאז נתעברה ומ"מ לא מהני לרש"י, וידידי הרב ר' יואב יהושע נ"י אמר דרש"י לטעמי' פ"ק דיבמות בהא דשמא תיעשה עוברה סנדל שתתעבר שנית, ופירשו שם התוס' לשיטתו דהא דאין מתעברת וחוזרת ומתעברת היינו בני קיימא אבל יוכל להיות האחד נפל [וכן כתבו הראשונים ז"ל בנדה כ"ו: ע"כ חיישינן שמא נתעברה שנית והראשון נעשה סנדל ונימוח, כמו המפלת שליא טמאה לידה דוולד הי' ונימוח, ומהאי נתעברה ועוד לא כלו לו חדשיו, ע"כ, ובאמת שדברי רש"י צע"ג מנ"ל לחשוש חששא רחוקה כזו, אבל בשביל קושיא לא נדחה דברי רש"י כלאחר יד, בפרט שמשמעות ראשונים ז"ל כשיטתו: נח) והנראה לי בדעת רש"י ז"ל דלטעמי' אזיל בהא דמקשה הש"ס וכי מלו תלת ירחי ניבדקה, פירש"י בדדי' כדרך נשים ואי מיעברה ודאי מראשון דמשני חסר האי פורתא, והנה מבואר דע"י בדיקת דדים בוודאי ניכר לתלת ירחי, דאל"כ עדיין הספק במקומו אם לא יהי' ניכר, אלא ודאי ע"י בדיקת דדים ניכר בוודאי, ודעת הבית אפרים בתשו' דלרש"י קודם שלש ירחים בודאי אינו ניכר ומשום דבדיקה זו בדיקה ודאית הוא ואינו על הרוב כמו היכר במראית העין, והנה כבר כתבתי לעיל חלק א' מקונטרס הזה בשם הרשב"ץ דמקרא דופדויו מבן חודש ילפינן דלא סמכינן רק על שלשים יום, ומזה מוכיח רש"י דאף שידוע מתי נתעברה לא חשוב ודאי, דאל"כ למה תלתה התורה הזמן שלשים יום, הלא יוכלו לדעת בבירור ע"י בדיקה, ודבר מצוי הוא שבדקה כמ"ש ולבדוק בדדים כדרך הנשים, אלא ודאי חיישינן שמא נתעברה שנית וראשון נימוח כנ"ל ובעל ופירש לא שכיח: נט) ולדעת האו"ז י"ל דס"ל כדעת הראשונים שם דקושיית הש"ס ותמתין חודש אחד ותינשא דאי בר שבעה לבתרא הוא, וכתב רש"י שם דהוה מצי למימר דילמא מקמי הכי איעבר מראשון, והרמב"ן פירש דקושיית הש"ס הי' אם לא שהתה עם הראשון רק יום אחד, ולפי זה י"ל דקושיא דליבדקה בדדין ג"כ לא הי' רק משהתה יום אחד, דא"כ לא יהי' ספק רק אם תתעבר אחר נשואי שני שני חדשים, וא"כ אי אפשר לבדוק בדדים להתברר מתוך זה שהוא בר קיימא ואי אפשר למצוא רק בבעל ופירש דלא שכיח ע"כ לא משכחת רק בשלשים יום ולעולם לא חיישינן שמא נתעברה וחזרה ונתעברה, אבל רש"י לטעמי' דלא ס"ל שם דהש"ס הקשה משהתה יום אחד, וע"כ מוכרח לסבור דמשהו פחות משלשה ירחים לא מינכר, וא"כ מוכח מדאמרה תורה ופדויו מבן חודש, דחיישינן שמא נתעברה וחזרה ונתעברה, כן י"ל בטעם מחלוקותם: ס) ולענין דינא צ"ע אם נוכל לסמוך על דעת האו"ז בלא פירש כלל רק ששהה הלידה ששה ירחים ועשרה ימים אחר (לידה) [הכרה] משום דברי רמ"א דיולדת למקוטעין, דהוא גופי' קולא גדולה כנ"ל דרק מספק מקיל, והא קמן דלענין אבילות לא החמיר במקוטעין כנ"ל בחלק א' באריכות, ונוסיף עוד קולא דאו"ז נגד רש"י, לכן צ"ע לדינא, ומ"מ בנ"ד אסורה לכל הפוסקים ראשונים, ואין להשגיח בהני בתראי נגד האו"ז ורש"י המפורשים, גם משאר פוסקים משמע דלא כוותייהו, וכבר הראינו בעז"ה פנים לדבריהם לומר שאין הוכחה כלל מהכרת העובר, וה' יזכיני להיות תמיד תלמיד לראשונים ז"ל להבין עומק דבריהם: סא) ולענין אם נסמוך על היכר דדין, לכאורה נראה דבזה שפיר נוכל להוכיח מהא דבן סורר דבפחות איך ניכר, דאל"כ גם בפחות יוכל להיות אב שניכר עוברה בדדין, דבזה לא שייך תירוץ שכתבתי בראש דברינו כיון דבשלש ירחי ודאי ניכר כדמוכח מקושיית הש"ס וליבדקה בדדין, אך נראה דבזה פשוט כביעתא בכותחא דלא חשוב אב מחמת שהעובר ניכר ע"י דדי אמו כיון דאינו כלל מחמת גדלות העובר גם העובר בעצמו אינו ניכר כלל, ותמיהני על הבית אפרים בתשו' שכתב להיפוך, ואולי סובר הבית אפרים דבידיעה תליא מילתא, אך כבר כתבנו דמרש"י ורמב"ם לא משמע כן: סב) ואין להביא ראי' בהיכר דדין רק מרש"י לפי שיטתו, והרי רש"י ס"ל דאפי' ידוע שנתעברה מראשון חיישינן שמא שוב נתעברה משני ועובר ראשון נימוח, ולפמ"ש. הא בהא תליא: סג) קיצור הפסק לדינא בנ"ד יש לאסור מכמה טעמים. הא', דרמ"א לא הקיל במקוטעין רק מספק שמא נשתנה הענין בזמה"ז שיוגמר תמיד בשמונה ומשהו, וכמו שהי' לר' יהודה בזמן המשנה, אבל יש לספק שמא כבן שבעה דלפעמים נגמר בסוף שבעה, גם גוף הדין שבזמה"ז נשתנה ג"כ ספק, שהרי הריב"ש החמיר בדאורייתא, וראי' לכל זה שהרי באבילות קי"ל דלא חשוב כלו חדשיו אלא בשלימים, וע"כ דבדרבנן מקילין מספק כאן וכאן, וע"כ כתב הלבוש דבמקוטעין בעינן שיוגמרו שערו וצפרניו כדי שיצא עכ"פ מחשש איסור תורה בדיעבד, וא"כ בנ"ד שאין עדות על גמר שערו וצפרניו רק מנשים ואין דבר שבערוה פחות משנים בדאורייתא לכל הפוסקים, ואף דיש לומר כשאינו ידוע אם נגמר שערו וצפרניו מדאורייתא אזלינן בתר רוב, ליתא דכיון שחלה ומת ורוב בני קיימא אין מתים תוך שלשים איתרע רובא ואין היתר רק בבירור סימנים, וכ"ש לשיטת רבינו יונה אפי' בירור סימנים אין מועיל, ואין היתר במקוטעין רק באכלו ארי, והתב"ש כתב דפשיטא להחמיר כר' יונה ואין