אבני נזר אבן העזר שנא

ואפי' בירור סימנים אינו מועיל, ואין מקום להתיר אף לרבנן בחלה ומת ולא בדקו אחר סימנים, רק באפשר לשיטת הרז"ה כנ"ל ואין אחד מתחזק עמו לפסוק כמותו: לב) ובזה נ"ל ליישב לשיטת התוס' דרבנן ורשב"ג בתרתי פליגי, פליגי בסימנים דרשב"ג מוכיח מקרא דאין סומכין על סימנים ופליגי ברוב מדרבנן מהיכי תיתי להפליג פלוגתתן, ולפמ"ש דווקא לרשב"ג דאין סומכין על סימנים, וא"כ כל תינוקות המתים בתוך שלשים מחמת חולי הוי ספק נפל ע"כ חשוב מיעוט המצוי, שהרי רואין הרבה מנולדים נפלים כי המחצה מהנולדים ומתים בתוך שלשים נחשוב נפלים, אבל לרבנן דסומכין על סימנים א"כ כל הנולדים בסימניהם אף שמתים אח"כ נחשוב בני קיימא ע"כ לא נחשוב מיעוט המצוי הנולדים בלא סימנים והכל פלוגתא אחת: לג) והנה יש מקום לדון בזה לפמ"ש הרשב"א בשם הר' יונה בגבינות שנעשו מבהמה ואח"כ נמצאת טריפה, דהתוס' ס"ל דאוסרין הגבינות כיון דע"כ יצאה מרוב ולא נודע אימת וחזקה ליכא דאף שחי י"ב חודש ואגלאי מילתא דנולדה כשירה, מ"מ הוי חזקה שלא נתבררה בשעתה, ור' יונה חולק ואומר דמ"מ בתחילה בשעה שנעשה ממנה הגבינות היתה מהרוב, ואף דאח"כ ע"כ יצאה מהרוב בשביל זה לא נדון שתחילה יצאה מהרוב, ובאו"ה ביאר הדברים כמו מקוה שנמדד ונמצאת חסר דמוקמינן למקוה על חזקתה לולי חזקת טמא] תחילה, אף שאח"כ ודאי יצאה מחזקה, ואם בחזקה אמרינן כן, כ"ש ברוב דעדיף מחזקה עיי"ש, וא"כ מוקמינן לי' אחזקתו תחילה בעת לידתו הי' בן קיימא מחמת רוב ופטר את אמו (ואח"כ) אף דאח"כ מת ואף אם בן קיימא הי' הרי יצא אח"כ מרוב, וע"כ יצא מרוב, מ"מ על עת לידתו מוקמינן לי' ארוב שאז לא יצא מרוב: לד) אלא דקשה על זה מהא דרוב הנישאות בתולה יש להן קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא, דבזה יצאה רק עכשיו מרוב שאין לה קול, אבל בעת נשואין יוכל להיות שידעו שהי' בתולה, ואיך איתרע הרוב למפרע, וצ"ל דמ"מ הוי רוב דאיכא ריעותא, וכמו במקוה שנמדד ונמצא חסר דמדמה באו"ה למקוה כנ"ל, דכיון דאיכא ריעותא לא מהני להוציא מחזקת טמא, ה"נ כיון דאיכא ריעותא לרוב לא מהני להוציא מחזקת ממון, אפי' לרב דהולכין בממון אחר הרוב, מ"מ באיכא ריעותא אינו יכול להוציא מחזקת ממון, וזה מדוקדק בלשון איתרע רובא, וא"כ בנ"ד נמי כיון דאיכא ריעותא לרוב אינו יכול להוציאה מחזקת זקוקה לשוק, ודווקא בגבינות, דנהי דחזקת היתר ליכא דהוי חזקה שלא נתבררה עכ"פ חזקת איסור ליכא, משא"כ בנ"ד: לה) אך י"ל דבשעה שהי' חי דלא הי' רוב נגדו כבר יצאה מחזקת זקוקה ליבום, ושוב מהני הרוב דאיכא ריעותא כמו בגבינות, ואינו דומה להא דכתבו התוס' כתובות (כ"ו:) דשנים שהעידו על איש מוחזק בחזקת כשר שהוא פסול ושוב באו שנים אחרים שהוא כשר מוקמינן לי' אחזקת היתר ולא אמרינן דכבר יצא מחזקה עפ"י ראשונים, לא דמי דאפשר שנים אחרים אומרים אמת וגם תחילה הי' אפשר לקבל עדותן, ע"כ אין בירור שכבר יצא מחזקה דאפשר גם תחילה הי' אפשר לברר שהוא כשר, אבל בנ"ד כל זמן שהי' תי לא הי' שום רוב כנגדו, ובודאי יצאה אז מחזקת זקוקה, ובמקוה שנמדד ונמצא חסר דהוי תרתי לריעותא משום חזקת טמא והרי חסר לפניך, אף שכבר יצא הטמא מחזקתו קודם שנמצא המקוה חסר, ג"כ הטעם דאפשר שהי' חסר תחילה בשעה שטבל ואז הי' אפשר לראות שחסר, משא"כ בזה שבשעה שהי' חי לא הי' במציאות לברר שהוא נפל: לו) איברא דהא בורכא כיון שלא נבדק בסימניו ועכשיו שמת אגלאי מילתא דאפשר שהי' נפל, דאוקי רוב כנגד רוב כנ"ל, וא"כ ספק ג"כ אם הי' לו הסימנים, דאף דרוב בני קיימא יש להם הסימנים לעומתם רוב נפלים אין להם הסימנים, וכיון דספק שקול אם הי' נפל, א"כ ספק שקול אם הי' לו הסימנים, וא"כ אפשר שלא יצא מחזקתו, דאפשר הי' לברר שאין לו הסימנים ובסתם וולדות כשאין לו הסימנים לרשב"א בחזקת נפל ולהה"מ ספק נפל, ודומה ממש למקוה שנמדד ונמצא חסר דמשום חזקת טמא חשבינן לי' תרתי לריעותא ומשום דאפשר הי' לראות אז אם הוא חסר: לז) וארווחנא בזה עוד דאם ידוע שהי' לו הסימנים יש לחושבו בן קיימא מטעם רוב דכיון דלא הי' אפשר לברר בשום אופן שהוא נפל, שהרי יש לו הסימנים שוב מוקמינן לי' תחילה ארוב כיון שכבר יצאה תחילה מחזקת זקוקה, אך בלא נבדק בסימנים אין היתר כלל: לח) נשוב לנ"ד כיון שהלבוש כתב דווקא בשנגמר שערו וצפרניו, צ"ל דלא הקיל אלא כשמן התורה או מדרבנן בדיעבד ודאי מותר, וכמו שביארנו בתחילת דברינו, וכיון שביררנו דאין היתר מה"ת אף לחכמים רק בנבדק בעדים בסימנים ממילא אין היתר במקוטעין, וגם יש לדון בעיקר דינו של הרמ"א שמקורו מבנו של הרשב"ץ ובמאירי פרק ר"א דמילה כתב דנולד לשבעה למקוטעין הוי ודאי בן קיימא לינשא לכתחילה, ובנולד לתשעה למקוטעין דינו כסתם וולדות, ע"כ דס"ל ג"כ שבזמה"ז נשתנה, דאל"כ ממנ"פ אי ס"ל כר' יהודה דיולדת למקוטעין, מ"ש מבן שבעה דהוי ודאי בן קיימא, ואי כשמואל דאינה יולדת למקוטעין הרי דינו כבן ח', וע"כ דס"ל מדינא דגמ' אינה יולדת למקוטעין ועכשיו שנשתנה ואעפי"כ אינו דינו כוודאי בן קיימא רק כסתם, ודלא כבנו של הרשב"ץ, ואפשר אלו הי' רואה הרמ"א דברי המאירי לא הי' פוסק כבנו של הרשב"ץ, דהמאירי נתפשט בזמנינו זה, ובכללי הוראה דכשנמצא בספר קדמון שהאחרונים לא ראו הלכה כספר קדמון, מיהו בש"ע כה"ג צ"ע: לט) ועל כן אין להקל יותר ממה שפירש בלבוש בגמרו שערו וצפרניו וכמ"ש בידוע, ונשים אין נאמנות אף להפוסקים דע"א נאמן לומר ניתן לה בן, ע"כ הוא משום דגם זה עבידא לאגלויי וכמ"ש הדרישה, וכן משמע בתשו' הרשב"א שכתב דשייך בזה אשה דייקא, או משום דרוב מסייע כמ"ש הב"ש דרוב נשים מתעברות ויולדות, ומה"ט אחרונים מקילים בע"א העיד שכלו חדשיו כיון דבדיעבד לא תצא משום רוב שוב נאמן העד, אבל בנ"ד לענין שגמרו שערו וצפרניו שכתבנו דבלא נודע מה"ת אסורה ואפי' באשת כהן תצא שוב אין ע"א נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים, הגם שהנוב"י רצה לומר יבמה לשוק לא חשוב דבר שבערוה, כל סוגיא דע"א ביבמה הוי תיובתי', דמבעיא לי' שם בע"א מעיד מת בעליך ואח"כ בנך, ובזה ליכא חזקת איסור, דאדרבא בחזקת היתר לשוק