אבני נזר אבן העזר שנ

גמרו סימניו דאז הוי בחזקת נפל בסתם וולדות לרשב"א ולהה"מ ספק נפל]: כה) וכן נ"ל שסומכין על סימנין לחוד, וראי' לזה מפירש"י פרק ר"א דמילה שם בהא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין, פירש"י אלא א"כ ידוע שכלו חדשיו, והוא דחוק דא"כ למה לי ספק בן שבעה אפי' ספק בן ט' ספק בן שמונה דהיינו סתם וולדות אין מחללין עליו, ובפשיטות הי' יכול רש"י לפרש דאתי כחכמים [או לדידן דבמילה סומכין על חכמים כמ"ש הרשב"א פרק הערל] וטעמא דחכמים משום רוב וולד מעליא ילדן, אבל בספק בן שמונה אין לומר רוב וולד מעליא ילדן והאי בר שבעה הוא, שהרי רוב לתשעה יולדין, והאי נמי בן תשעה הי' ויצא קודם זמנו לשמונה ונפל הוא, דלעומת רוב בני קיימא יש רוב בני תשעה, אלא ודאי ס"ל לרש"י נהי דרוב ליכא מ"מ נסמוך על סימנים, ואי דלא גמרו שערו וצפרניו אפי' סתם וולדות נפל או ספק נפל הוא, הנה משמע דרש"י ס"ל לחכמים סומכין על סימנים לחוד בלא רוב: כו) ועוד ראי' לשיטת הרי"ף דלא קיי"ל כרב אדא בר אהבה והא דמוהלין לדידן סתם וולדות דסמכינן אחכמים, וקשה דע"כ הא דפריך ארשב"ג מימהל היכי מהלינן, לאו משום דחייש רשב"ג מדרבנן למיעוט המצוי כמו מים שאין להם סוף, דמילה כדיעבד דמי דמהאי טעמא סומכין לדידן במילה על חכמים דחשוב כמו נתקדשה וא"כ מהאי טעמא גופי' י"ל דחשוב כנשאת דבמים שאין להם סוף גופי' לא תצא, וע"כ קושיית הש"ס הי' כיון דכתיב ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק ורוב לא מפיק מתורת כדברי השטמ"ק בעשירי ספק, וא"כ גם לדידן לא נמול אף לחכמים, כיון דטעמא דרבנן משום רוב ולא מהני למילה, אלא ודאי לרבנן הוה בר קיימא משום סימנים דהוי ודאי: כז) העולה מזה דגם לשיטת התוס' לחכמים סגי בחדא לחושבו בר קיימא או ברוב או בבדקו סימניו ונמצאו שלימים, ולכאורה דוחק לומר שנפליג מחלוקתם של רשב"ג וחכמים דפליגי בשני ענינים שאינם שייכים זה לזה סימנים בדאורייתא רוב בדרבנן ויתיישב זה בסוף דברינו בעז"ה ויהי' גם מזה ראי' לדברינו: כח) וכן משמע להדיא ברשב"א פרק הערל דבהא דאין מחללין את השבת כתב דלרבנן מחזקינין לי' בר קיימא משום רוב, ואח"כ כשכתב דרבנן ורשב"ג בתרתי פליגי כתב דרבנן ס"ל כיון שגמרו סימניו מסתמא כלו לו חדשיו, הנה מפורש דאחד משני הטעמים יספיק לעשותו בר קיימא: כט) הנה הארכנו לברר דלחכמים דפליגי ארשב"ג סגי בחדא מינייהו לחושבו בר קיימא או ברוב לחוד או בסימנים לחוד, ולרשב"ג פשוט דאפילו שניהם יחדיו לא יועילו, שהרי מקשה הש"ס מימהל היכי מהלינן ומקשה מעגל שנולד ביו"ט ובנדה (מ"ד:) לא משכחת לרשב"ג בן יום אחד נוחל ומנחיל וכו' רק בידוע שכלו לו חדשיו: ל) ועתה נבא לביאור הסוגיא וענין מחלוקת הראשונים בחלה ומת, ונאמר דבחלה ומת אי אפשר להתיר משום רוב ולד מעליא בר קיימא יולדין. דאדרבא רוב היולדין בר קיימא אין יולדין מת בתוך שלשים והאי מדמת בתוך שלשים איתרע לי' רובא. וכהא דריש האשה שנתארמלה דאף דרוב נשים בתולות נשאת כיון דרוב הנישאות בתולות יש להן קול והא הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא, וכהנה רבות בש"ס, וע"כ כשהקשו התוס' בשלשה מקומות לרשב"ג בסתם וולדות ניזיל בתר רוב, לא הקשו רק מנפל מן הגג או אכלו ארי, דבחלה ומת לא הי' קשה מידי כנ"ל. רק מ"מ מותר לחכמים ע"י בירור סימנים שמורים שבר קיימא הוא, ע"כ קאמר דווקא פיהק ומת דברי הכל מת הוא, דזה סימן שהוא נפל דבן קיימא אינו מת רק ע"י חולי לא בפיהק, וקאמר דפליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי, ולכאורה למה לי הני תרתי. איברא דרבותא קמ"ל בכל חד, דנפל מן הגג אפשר לבודקו אחר מותו או בעודו מפרפר בסימניו, ואעפי"כ לרשב"ג אינו מועיל כנ"ל. דלרשב"ג אפי' שניהם יחד לא יועילו ואכלו ארי לרבותא דרבנן דאף שמת פתאום ובודאי לא בדקוהו תחילה בעדים ועכשיו איננו, אעפי"כ מותר לחכמים ע"י רוב, ומדנקט הני תרתי יחד שמעינן דלחכמים גם בנפל הגג א"צ לבודקו בסימניו ומותר ברוב לחוד כמו באכלו ארי, והטעם כיון דע"י רוב מותר וסימנים ג"כ אינו בירור גמור, שהרי החי שלשים יום אפי' לא גמרו סימניו בן קיימא הוא, ובן שמונה לרבנן דלית להו אשתהי אפי' גמרו סימניו אינו מועיל, וע"כ ניחא דלא הזכיר כלל חלה ומת דאי אפשר לומר דברי הכל מת הוא, דלחכמים הא אפשר לבודקו, ולא קאמר כי פליגי חלה או נפל מן הגג או אכלו ארי, דא"כ הוי משמע דגם בחלה כשר בלא בדיקה דומיא דהני, וליתא דחלה אם לא בדקוהו גם לרבנן מת הוא, ולא הי' יכול לומר חלה לבד, דהא בעי למימר דין אכלו ארי, דאף דליכא בדיקה כשר ע"י רוב, וכן נפל מן הגג דאפי' לכתחילה א"צ בדיקה ע"כ קאמר רק פיהק ומת דברי הכל מת הוא. דבזה אפי' בירור סימנים אינו מועיל, דלעומת רוב וולד מעליא יולדין, יש רוב בני קיימא אינם מתים תוך שלשים, ולעומת הסימנים יש סימן דפיהק ומת ולפמ"ש ויתבאר בסוף דברינו, צ"ל דסימן דפיהק מורה טפי דנפל הוא ממה שמורה סימן דשערות וצפורן שבן קיימא הוא], וע"כ ניחא הא דמת בתוך שלשים ונשאת לכהן סמכינן ארובא ולא תצא משום דסומכין אסימנים: לא) וברשב"א פרק הערל כתב דרבנן ורשב"ג פליגי בסתם תינוקת ובשגמרו סימניהם דכיון דגמרו סימניהם ודאי בן קיימא הוא ולעיל לענין אין מחללין עליו את השבת כתב דלרבנן מחזקינן לי' בבן קיימא משום רוב, ואח"כ כשכתב דרבנן ורשב"ג בתרתי פליגי כתב דרבנן ס"ל כיון שגמרו סימניו מסתמא כלו לו חדשיו, הנה מפורש דאחד משני הטעמים יספיק לעשותו בן קיימא, ולפענ"ד דבר מוכרח הוא מהאי דכתובות, וכ"ש לשיטת הרי"ף אפי' פיהק ומת חי הוא ע"כ ליכא רוב כהאי דכתובות. ולהרז"ה המחלק אפשר לדון דאם הי' מת מחמת נפל הי' מת ע"י פיהוק, אך לשיטת הרי"ף דקיי"ל כוותי' בש"ע והרמב"ן דפיהק וחלה הכל אחד, וע"כ דחו לדאביי הדבר מוכרח דווקא שיש עדים שגמרו סימניו וכדברי הרשב"א הנ"ל דכיון דגמרו סימניו ודאי כלו חדשיו, אבל משום רוב אי אפשר להכשיר לשיטת הרי"ף והרמב"ן דפסק הש"ע כוותי', וכ"ש לשיטת הרבינו יונה דפסק היש"ש כוותי', והתב"ש כתב להחמיר כמותו דחלה ומת כפיהק ומת,