אבני נזר אבן העזר שמט

יח) ואין לומר דכיון דאסור תוך ח' משום ספק נפל הרי הוא עכשיו איסור עולם דההיתר נולד ביום ח' כשנתברר, אבל עכשיו הרי ספק שמא לעולם יהי' נפל ולא חשוב מחוסר זמן כדי שנאמר בליל ח' לילה לאו מחוסר זמן, דאי אמרת דבלילה עוד לא נתברר אם הוא נפל ומספק זה אסרה תורה הרי הוא לעת עתה איסור עולמי ואפי' באמת אינו נפל הרי התורה עשאתו נפל אפי' באמת אינו נפל כגון שידוע שכלו חדשיו, דליתא דבחולין (פ':) מקשה דעל אותו ואת בנו בקדשים ילקה ג"כ משום לאו דמחוסר זמן דתניא מנין לכל הפסולין שבשור ושה הרי הן בלא ירצה כו' ומשני ר' זעירא הנח למחוסר זמן שהכתוב ניתקו לעשה דאמר קרא מיום השמיני והלאה ירצה, מיום השמיני אין מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה עיי"ש, הרי דקרי לי' מחוסר זמן בתוך ח' ולא אמרינן בתוך ח' שעדיין נתברר ספיקו הוא איסור עולמי, וע"כ הא דהוי רק עשה לאו משום דהוי רק מחוסר זמן דלמחר חזי, אלא דכיון דאינו פסול רק משום ספק נפל אינו לאו ולא משום דהוי רק מחוסר זמן, אלא ודאי כיון שבאמת אינו נפל ובהגיע יום שמיני יהי' מותר בודאי חשוב דרק מחוסר זמן ממילא בליל שמיני מותר להקדישו דלילה לאו מחוסר זמן ומשום ספק שמא באמת הוא נפל אין לאסור הקדישו דאי נפל הוא הוי הקדש טעות כנ"ל ולא הקדישו כלל אם הוא נפל, ואפי' לב"ש דאמרי הקדש טעות הקדש הרי יכול להתנות בפירוש על מנת שאינו נפל, וא"כ אין הוכחה כלל שבלילה יצא מתורת ספק נפל אלא ודאי ראיית רשב"ג לחומרא דעד ח' חוששין לספק נפל ובליל ח' דאין ראי', שוב סמכינן על סימנים לשיטת התוס' [מיהו לדעת הר"ן שם בחי' דהכתוב קאי על אותו ואת בנו ע"ש אין ראי' משם]: יט) והנה לפי"ז לשיטת התוס' צריך לדקדק בליל ח' אחר סימנים עכ"פ ומנהג העולם אינו כן משמע דס"ל כדעת התשב"ץ, וכן משמע דעת הרמב"ם פ"ד מה' מאכלות אסורות שכתב בהמה פחות מבן ח' אסור לאוכלו והרי הוא כנפל ואין לוקין עליו, וכתב הה"מ דמפורש פרק ר"א דמילה דלא שהה ספיקא ואין לוקין מספק, הנה נראה בעליל דעתם דספק דאורייתא לרשב"ג דקי"ל כוותי' בבהמה ודלא כשיטת התוס' דאפי' רשב"ג רק מדרבנן אוסר בסתם וולדות: כ) וכן משמע פ"ק דר"ה דבכור בעל מום מונין לו משעה שנולד ומקשה מי מצי אכיל לי' תוך ח' ומשני שידוע שכלו לו חדשיו, הרי דבלא כלו חדשיו מותר לשהותו שנה משעה שהגיע ליום השמיני, ודעת הרמב"ם בהלכות בכורות דגם בכור בעל מום מחוייבין מה"ת לאוכלו בתוך שנתו דכתיב לפני ה' תאכלנו שנה בשנה וכי יהי' בו מום, וכיון דמה"ת הוא לאוכלו תוך שנתו דמה"ת מותר לאוכלו ביום שנולד איך נפטר מעשה של תורה ע"י איסור דרבנן, והטורי אבן הוכיח מגמ' זו לשיטת התוס' דאין איסור לאוכלו ביומו אלא מדרבנן, דעשה דתאכלנו שנה בשנה אינו מה"ת אלא בתם ע"ש, וא"כ לדעת הרמב"ם דגם בע"מ בעשה מה"ת, מוכח דת"ל דאיסור לאוכלו בתוך ח' מה"ת מספיקא דאורייתא, שוב ראיתי בתשו' בית אפרים חלק אהע"ז שבמקום אחר ביאר שדעת הרמב"ם שמה"ת אסור ואין לי ספריו ותשובותיו האחרים לעיין בהם וכן כתב הפ"ת ביו"ד סי' ט"ו דדאורייתא הוא: כא) ונראה לי עוד סיוע דרשב"ג מה"ת אוסר בסתם וולדות דאי אמרת מדרבנן כמו מים שאין להם סוף א"כ למה מחמירים לכתחילה כרשב"ג הלא בדרבנן הלך אחר המיקל, ובמשאל"ס כתב הט"ז להקל בספיקו ונשאת לכתחילה, והכא למה נחמיר (כרבנן) (כרשב"ג], ואי משום שאפשר בחליצה והוי דבר שיש לו מתירין ובדשיל"מ לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, הלא לכהן אין לה היתר בחליצה, מיהו בזה כמ"ש הרמב"ם והרע"ב במס' ביכורים דכיון דלכהן הוי דבר שיש לו מתירין גם לישראל אסור, אלא דאכתי קשה למה אם נשאת לישראל חולצת הלא מתגנה על בעלה ע"י חליצה כדאיתא ביבמות סוף פרק ט' עי"ש ברש"י, ועוד דבש"ע סי' עה ס"ז אם נשאת לישראל והיבם במדה"י לא תצא מבואר דלכתחילה לא תנשא ואף דאין לו מתירין משמע דלרשב"ג מדאורייתא אסור וכדעת הרמב"ם והתשב"ץ והפ"ת: כב) והנה לשיטה ההוא דרשב"ג מה"ת יליף לחשוב ספק בתוך שלשים ולא החמירו בהא רבנן כלל רק מה"ת ספק נפל, א"כ פשוט לרבנן דמתירים בסתם וולדות וחושבים בר קיימא ואין למדין מקרא דופדיו מבן חודש תפדה הוא מותר מטעם רוב אפילו לא השגיחו בסימנים, וכן במקום דליכא רוב כמו שיתבאר בעז"ה, מ"מ אם גמרו סימניו בר קיימא הוא שהרי לרבי בר קיימא תיכף משנולד אם יש לו הסימנים כמ"ש כל הראשונים ז"ל שם פרק הערל [וחולקים על התוס' דס"ל לרבי נמי שיהוי בעי] וחכמים לא פליגו אלא משום דלית להו אשתהי אבל בסתם וולדות אין ראי' מחכמים, ורשב"ג דפליג ארבי טעמא דידי' דיליף מקרא דסתם וולדות אף שיש להם הסימנים ספק נפל בתוך שלשים, וא"כ לרבנן דלית להו הלימוד דרשב"ג, שהרי מתירים בסתם וולדות, א"כ שוב בודאי ס"ל כרבי דמתירים בסימנים אפי' בלא רוב דבבן ח' ליכא רוב דרוב בני קיימא אינם בני ז' ומשתהים דרוב לתשעה יולדין כ"ש לומר בר ז' ומשתהי, וכן כתב הריב"ש דבבן ח' ליכא רוב] ומתיר, ואינהו לא פליגו בבן ח' אלא משום דלית להו אשתהי, ולימוד דרשב"ג הא לית להו, ובודאי אין לעשות מחלוקת חדש על רבי מה שלא מצינו, וזה ברור מאד: כג) והנה לשיטת התוס' דהא דלא סמכינן אסימנים מגזיה"כ והא דלא סמכינן ארוב מדרבנן, לפי זה י"ל דחכמים פליגו ארוב לחוד דרשב"ג סבר מדרבנן לא סמכינן ארוב וחכמים סוברים אף מדרבנן סמכינן, ולעולם גם חכמים ס"ל דמקרא דופדויו מבן חודש ילפינן דלא נסמוך אסימנים, או י"ל להיפוך דגם חכמים סוברים דמדרבנן לא סמכינן ארוב כמו במים שאין להם סוף, אלא דסוברים שסומכים אסימנים שנגמרו, ולא ס"ל הא דיליף רשב"ג מופדויו, מבן חודש שלא לסמוך על הסימנים: כד) אך נראה להביא ראי' גם לשיטת התוס' דלחכמים סומכים על אחד מהם או אסימנים לחוד או ארוב לחוד ופליגי בתרתי על רשב"ג, והנה שסומכים על רוב כן איתא בתשו' הריב"ש סי' תמ"ו דטעמא דרבנן דרוב נשים וולד מעליא ילדן, וכן משמע מדפליגו באכלו ארי והר' הי' המעשה פתאום ומסתמא לא הביאו עדים תחילה לחקור על סימניו כיון שהי' בריא ושלם, ע"כ דסומכין על רוב לחוד, [כל זמן שלא ראינו שלא