אבני נזר אבן העזר שמח

קימא. ולא אמר בלבוש שנגמרו שערו וצפרניו רק לאפוקי שאם ידוע שלא נגמרו שערו וצפרניו צריכה חליצה, ואף שהלשון לא משמע כן מ"מ כן נראה הסברא: יב) איברא דיש בזה מקום עיון, והנה בפרק ר"א דמילה (קל"ו) בפלוגתא דרשב"ג ורבנן אמר אביי פיהק ומת דברי הכל מת הוא כי פליגי בשנפל מן הגג או אכלו ארי רשב"ג סבר מת הוא ורבנן סברי חי הוא, ובתר הכי איתמר מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא א"צ חליצה, ומפורש בפרק החולץ דהטעם משום דבדיעבד סמכינן אדרבנן, ויש בזה ג' שיטות, שיטת רבינו יונה חלה ומת דינו כפיהק ומת, מדלא קאמר רק נפל מגג כו' והא דמת בתוך שלשים באכלו ארי וכה"ג, אבל בחלה אין לסמוך אדרבנן כיון שדינו כמו פיהק ומת דאפי' רבנן מודו, והרמב"ן במלחמות דעתו ג"כ דחלה כפיהק אלא דאורחא דמילתא דנפל דחולי קל ממיתה פתאום, והא דאביי נדחה מקמי הא דמת בתוך שלשים כו', והרז"ה דעתו חלה ומת כאכלו ארי, והרמב"ן הקשה דא"כ למה מדלג הש"ס מפיהק לאכלו ארי, ובאמת דזו קושיא גדולה, אך גם פי' הרמב"ן מבואר הדוחק שיש בה, וגם שנדחה מימרא סתמות דאביי בלי מחלוקת דוחק גדול: יג) והנה לענין הלכה בש"ע לא חילק כלל, אך ביש"ש פוסק דחלה ומת אפי' באשת כהן תצא, וכשיטת רבינו יונה. ובתב"ש סי' ט"ו כתב בזה"ל דפשיטא שיש להחמיר כדעת רבינו יונה דחלה כפיהק, ואפי' באשת כהן תצא, ואני בעניי הגם שאין תלמיד קטן כמוני מכריע בין ההרים הגדולים, מ"מ מאחר ששיטת הגמ' אתי בקושי לכל אחד מהשיטות, ולפענ"ד נראה פירוש מרווח ודרך ממוצע להלכה לא אמנע מלכותבו ואולי מקום הניחו לי רבותינו הראשונים נ"ע וזללה"ה בזה: יד) והנה יש לחקור רבנן דפליגו אדרשב"ג ומתירים בסתם וולדות, אם טעמא דידהו משום דרוב בני קיימא, או משום דסימנים שערו וצפרניו מועילים בסתם וולדות ודווקא בבן ח' ס"ל לרבנן דלא מהני סימנים משום דלא ס"ל סברא דאשתהי כדמפורש פרק החולץ, ולפענ"ד נראה דכל אחד בפני עצמו מהני לרבןנ, דהנה בהא דרשב"ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל מקרא דופדויו מבן חודש תפדה יש בזה ג' פירושים, הא' פי' הר"ן בחי' [הנדפס בטעות בשם הריטב"א דגוף הזמן שלשים שנתנה תורה לפדיון גזירת הכתוב, רק רשב"ג הוכיח דמשעברו שלשים בר קיימא, דאל"כ איך צוותה התורה לפדותו שמא נפל הוא, ולפי זה לא הביא רשב"ג ראי' לחוש תוך שלשים לנפל דזה רק מסברא, והתשב"ץ ח"ג סי' רנ"ז דטעם שלשים יום משום חשש נפל, (ומ"מ אף בידוע שכלו חדשיו פסול כמפורש פ"ק דר"ה (ואו:) דלא חלקה תורה ולא התנה זמן לחצאין] וגילתה תורה דלא נוציא וולד מחשש נפל משום רוב וולדות לאו נפלים, ורבנן ס"ל דגזירת הכתוב הוא שאפי' שהוא בחזקת בר קיימא הוא לא יפדה עד שלשים ולא מחשש נפל, עד כאן, הנה דעתו היפוך דעת הר"ן דרשב"ג למד לתוך שלשים יום דהוה ספק נפל: טו) ושיטת התוס' צריך ביאור. דבפרק החולץ ובנדה (מ"ד:) הקשו לרשב"ג למה לא ניזל בתר רוב וולדות, ותירצו דהחמירו מדרבנן משום דהוי מיעוט המצוי כמו במים שאין להם סוף, נראה מזה דראיית רשב"ג לא הי' מהפסוק שבתוך שלשים ספק נפל הוא דא"כ לא הי' מקשים כלום, וראייתו הי' רק שלאחר שלשים אינו נפל וכדעת הר"ן, הגם שדעתם מפורש פ"ק דב"ק (י"ג:) דטעמא דקרא משום חשש נפל, מ"מ אין ראי' מזה דלא אזלינן בתר רוב וולדות (דהתורה נתנה זמן שיסתפק אפי' לבני ח' או ללא גמרו סימניו, וע"כ אפי' בסתם וולדות בעינן שלשים, שהרי אפילו בידוע שכלו חדשיו בעינן שלשים יום], אך בפרק הערל כתבו דע"כ רשב"ג בתרתי מיירי בבני ח' ובסתם וולדות, בבני ח' דעלה קאי בתוספתא, ובסתם וולדות דקרא מיירי בסתם וולדות, הנה מפורש דעתם בכאן דרשב"ג יליף בסתם וולדות מקרא דבתוך שלשים הוי ספק נפל, דאי לא למד רק שלאחר שלשים אינו נפל וע"כ יליף מזה לבן ח' דג"כ אינו נפל בשהה] מה ראי' מזה דאפי' בסתם וולדות לרשב"ג בפחות משלשים יום הוי ספק נפל, הא רשב"ג לא למד מכאן כלל לתוך שלשים ואפי' אי ס"ל לרשב"ג דבתוך ל' הוי ספק נפל הוא רק מדרבנן, ומה זה שכתבו דמדקרא איירי בסתם וולדות מוכח דבתוך ל' הוי ספק נפל, ואי דבסתם וולדות לאחר ל' יצא מתורת נפל לזו לא הוצרכנו דקו"ח מבן ח'] וא"כ לכאורה דברי התוס' סותרים זה את זה: טז) והנראה לי בדעת התוס' דזה מוכח מקרא דלא יצא בתוך ל' מתורת נפל משום סימנים, אך מ"מ אין ראי' מכאן דלא ניזל בתר רוב דבפדיון הבן לא אזלינן בתר רוב כמ"ש התוס' ריש פרק הלוקח בהמה ומשום דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפי' לרב בממון שאין להם תובעין מודה, ע"כ שפיר הקשו דניזיל בתר רוב, ותירצו דזה מדרבנן, וקצת קשה דמ"מ בבהמה פחות מבן ח' נלמד דלא אזלינן בתר רוב מדפסלה תורה להקרבה, וצ"ל דיש לומר שלא הכשירה תורה רק בן קיימא ודאי, ורוב בכלל ספק הוא כמ"ש השטמ"ק ריש ב"מ בענין עשירי ודאי ולא עשירי ספק, אבל אם מועיל סימנים שגמרו הי' נחשב ודאי ודוחק: יז) והנה לשיטת הר"ן קשה לי טובא למה בבהמה בהגיע ליל ח' מותר לאכול הא מקרא לא מוכח דבלילה נפקא מתורת נפל (דאי משום דבלילה מותר להקדישו ואם עדיין ספק נפל אסור שמא מקדיש דבר פסול לגבוה, הא אי נפל הוא הוי הקדש טעות דלא חזי להקרבה דנפל הוא, ועוד שימות קודם היום זמן הקרבתו, רק דצריך קרא דלילה לקדושה שהרי אפי' לאו נפל הוא מחוסר זמן הוא קמ"ל קרא דלילה לאו מחוסר זמן, וכדאיתא הא מילתא בזבחים (י"ב) אבל אין ראי' מכאן דבלילה יצא מתורת ספק נפל] אלא דאין ראי' דבלילה עדיין ספק, דשמא כבר יצא מספק נפל, ומ"מ אי אפשר להקריבו דלילה לאו זמן הקרבה, ובבמה באמת מותר להקריב לדעת הרשב"א בתוה"ב הארוך (נ"ד:), ואפי' לדעת התוס' חולין ( ) דאפי' בבמה אסור, היינו דאף בבמה אינו כשר בלילה רק אם נראה להקרבה ביום, וכמו שריפת קדשים למ"ד שלא בזמנו נשרף אפי' בלילה, מ"מ בזמנו אינו כשר אלא ביום (כן צ"ל בלא"ה לשיטת התוס'] וכיון דאין ראי' מקרא על ליל ח', שוב הדרינן לסברא פשוטה דאזלינן בתר רוב ולדות ובתר סימנים, ומוכח לפענ"ד דמקרא ילפינן דלא ניזל בתר רוב ובתר סימנים כדעת התשב"ץ, או דלא ניזיל בתר סימנים כדעת