אבני נזר אבן העזר שמז

צרים, וא"כ ע"כ לא נשתנה לר' יהודה, וא"כ היכי מוכח דהוי ודאי בר קיימא, ואפשר שדעת הרמ"א כיון דמ"מ יצאה מחשש איסור תורה כיון דלפעמים יולדת למקוטעים, וכיון שהדבר ספק בזמה"ז אם נשתנה לכמו שהי' בזמן הש"ס לר' יהודה או כמו היולדת לשבעה למקוטעין, הו"ל ספיקא דרבנן לקולא, מיהו דברי המאירי הנ"ל ביולדת לשבעה אינו מיושב דמפורש בש"ס אחד נגמר צורתו לסוף שבעה: ה) ואפשר לדחוק ולומר לפמ"ש התשב"ץ ח"ג סי' רנ"ז בשם חכמי הטבע דיש הרבה מבע"ח שלא נשלם גידולם במעי אמם ונשלם אתח הלידה, וי"ל דהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין היינו דכיון שהי' מקצת השביעי במעי אמו נשלם היצירה בכח ויכול להוציא אח"כ שלימותו לפועל לאחר שנולד כעין בע"ח הנ"ל, וכמו אתרוגים שחוזרים למראה אתרוג בתלוש כמוזכר בתוס' פרק לולב הגזול, ושמעתי שכן הדבר מצוי בנולדים למקוטעים שטומנין אותם בוואטע עד שגומרים יצירתם שחסר להם תחילה מקצת אזנים ונשלם להם אח"כ, והשתא י"ל דהא דאמר בנדה הנ"ל אחד נגמר צורתו לסוף שבעה היינו גמר יצירתו בפועל ולעולם בתחילת שבעה נגמר גידולו בכח שיוכל אח"כ להוציא שלימותו לפועל, ואף הנולד בתחילה ודאי בר קיימא הוא, וע"כ הא דלר' יהודה מתחילת תשיעי זמן הלידה אף שלא נולד עד סוף תשיעי משום דכבר נגמר שלימותו בכח שיוכל אח"כ להגמר לאחר לידתו, ע"כ מהשתא זמן לידה, ולפי"ז א"צ לחלק בין הנולד לשבעה למקוטעין בין הנולד לתשעה: ו) ויותר נראה דלהמאירי לק"מ, דבלא"ה קשה איך יקרא כלו חדשיו במה שילדתו לשבעה אפי' שלימים שמא בן ט' הי' וילדתו לשבעה ונפל הוא כמפורש בירושלמי פ"ד דיבמות הלכה ב' מנין שתי יצירות ר' זעירא בשם ר' הונא וייצר יצירה לשבעה יצירה לתשעה נוצר לז' ונולד לשמונה חיי כ"ש לתשעה נוצר לתשעה ונולד לשמונה אינו חיי נוצר לתשעה ונולד לשבעה איתא תמי אם לשמונה אינו חיי כ"ש לשבעה עכ"ל, ובאמת הרמב"ם והטוש"ע כתבו כלו חדשיו שנולד לתשעה, מבואר דלשבעה לא מהני דשמא בן תשעה ונפל הוא, וצ"ל לדעת המאירי דכל שנולד בחדשים שאפשר בן קיימא הוא שוב לא חיישינן לי' והטעם בזה לא נודע לי] וע"כ ה"ה אם נולד למקוטעין, אך לדידן דלא מהני לשבעה ה"ה דלא יועיל למקוטעין: ז) והנה יש נ"מ בזה דלפמ"ש ליישב דעת הרמ"א דההיתר משום ספיקא דרבנן א"כ דווקא שנגמרו שערו וצפרניו דאם לא נגמרו ספיקא דאורייתא הוא, שהרי באינו ידוע אם כלו לו חדשיו אם לא נגמרו שערו וצפרניו נפל הוא כמ"ש הרשב"א פרק הערל והה"מ הובא בבית שמואל, א"כ אם נאמר שבזמה"ז דינו כמו היולדת לשבעה שלפעמים צורתו נגמר בסוף שבעה הרי אם לא נגמרו שערו וצפרניו נפל הוא, רק שספק שמא דינו כמו הנולד לתשעה לר' יהודה וספיקא דאורייתא הוא: ח) ובאמת מלבד זה נראה דרמ"א לא הקיל רק בחשש דרבנן דקאי על המחבר שכתב דמה"ת פטורה מן היבום ומד"ס צריכה חליצה, ועל זה הקיל הרמ"א לדידן במקוטעים שהרי הריב"ש סי' תמ"ו סובר שגם בזמה"ז אינה יולדת למקוטעים וממנהג העולם אין ראי' שהעולם מחשבין מטבילתה ואפשר שנתעברה קודם כי מה שראתה אין ראי' דשלשה חדשים ראשונים אינה מסולקת דמים, וידוע שהריב"ש מגדולי הפוסקים ואיך יכתוב הרמ"א רק דעת ר"ש בנו של הרשב"ץ נגד הריב"ש, ועוד דלפענ"ד תשובת ר"ש בנו של הרשב"ץ תמוה יעיין בב"י, והמעשה הי' שכשהבעל יצא מביתו הי' חושב שהיא מעוברת מפני שהגיע זמן ווסתה ולא ראתה ואח"כ בא לביתו ובתוך י"ד ימים משיצא מביתו הי' חולה, וכתב הר"ש להתיר דאפי' נאמר שראתה נחשוב י"ד ימים משראתה עד שטבלה ואז הי' חולה ואז ודאי לא נתייחדה עמו, והוא תמוה דכי אין חשש רק שראתה דם, אפי' לא ראתה מ"מ יוכל להיות שנתעברה אח"כ ואין הסילוק דמים ראי', ווסתות דרבנן וכן מפורש בכל הפוסקים דלא משכחת ודאי בן ט' רק בבעל ופירש, והנה נראה בעליל שהחכם ההוא הי' סובר דמביאין ראי' מסדר הווסת, וע"כ כתב שע"כ בזמה"ז נשתנו הטבעים שהי' סובר דמחשבין מטבילתה ולא חיישינן שנתעברה קודם ואח"כ ראתה, ומצינו שהי' סובר כן הגאון בעל עבודת הגרשוני בהמפלת תוך מ' יום אינה חוששת לוולד דמחשבין מיום שטבלה ולא חיישינן שנתעברה קודם, וכבר השיגוהו האחרונים החוו"ד והסדרי טהרה סי' קצ"ד, וא"כ איך נסמוך על התשובה ההוא מאחר שהוא הי' סובר שמביאין ראי' ממנהג שקודם שנתעברה רואה בכל ווסת ואחר שנתעברה תיכף אינה רואה, ובחלק ראשון מפורש בכל הפוסקים להיפוך: ואיך נסמוך על חלק ב' וכולי חדא סברא הוא, מכל זה נראה לי שלא היקל הרמ"א רק משום שהוא מידי דרבנן, ובשגם הריב"ש כתב ג"כ מאחר שהוא מידי דרבנן הרוצה לסמוך על הרמב"ן יש לו על מה לסמוך, ע"כ סמך על הר"ש בזה להתיר לכתחילה, וא"כ כל זה בנגמרו שערו וצפרניו דעכ"פ מה"ת פטורה מחליצה אבל בלא נגמרו הא דאורייתא הוא: ט) שוב ראיתי להגאון בעל הלבושים שכתב בילדה לט' חדשים שלימים אפי' לא נגמרו שערו וצפרניו בר קיימא הוא [והוא פשוט] ובילדה למקוטעים שבנגמרו שערו וצפרניו י"א שבר קיימא הוא, הנה שאף במקור הדין בב"י הביא התשובה ההוא דכיון שנכנס בחודש הט' אפילו יום אחד חוץ מיום שנתעברה בו הרי זה בר קיימא אעפ"י שלא גמרו סימניו, לא סמך ע"ז בעל הלבושים והביא דעתו רק בשגמרו סמניו, הנה סובר הגאון שהתשובה ההוא אין לסמוך עלי' רק במידי דרבנן, והריב"ש ג"כ הקיל או מטעם ראשון שכתבתי דמי יימר שנשתנה לדר' יהודה אימא דנשתנה ליולדת לשבעה רק בדרבנן ספיקא דרבנן הוא, וכן משמע ביו"ד סי' שע"ד דפסק המחבר ט' חדשים גמורים. ורמ"א לא הגיה עליו, ובד"מ כתב להדיא שלימים ע"כ דרק מספק הקיל וכמ"ש: י) והנה לפי זה בנ"ד שאין עדים שנגמרו סימניו רק נשים וע"א על השערות ואין דשב"ע פחות משנים וכמ"ש בתשו' הרא"ש דאין האשה נאמנת לומר שכלו חדשיו וכתב שם שפשוט הוא. וכן כתב ביש"ש דאפי' אשה אחרת אינה נאמנת דאין ע"א נאמן רק במיתה שהאמינוהו חכמים, וא"כ בנ"ד אין להקל מהני תרי טעמים וכדברי הגאון בעל הלבושים: יא) איברא די"ל דאף שאין ידוע אם נגמרו סימניו מה"ת אזלינן בתר רוב וולדות בני