אבני נזר אבן העזר שמג

שיקראו במבטא אחרת, אבל בשם פייבל דבין בבית בין בואוין נקרא במבטא שוה לא הוי שינוי כלל: כט) ועוד דמבואר בפוסקים באותם שבאמצע תיבה ולא נודע אם שמו בבית או בוואווין כותבין בואוין כי בית יכולין לקרותו בנקוד תוך הבית על כן כותבין בוואוין, א"כ אף מי שיראה שינוי שבגט נכתב בואוין והמגרש חותם בבית ותלה שלא היו יודעין שמו וכתב בואוין כמשפט, וראי' מזו עצמו שכתב לכתוב בואוין שמא חתם בבית ויהי' פסול בגט, אלא ודאי אין זה פסול:. ל) ומה שהעיר מנוב"י וצ"צ ותשו' רעק"א, תמיהני שהם כתבו בשינה שם אבי המתגרשת, דאם שם אבי' דרך משל נח והוא אומר לסופר כתוב לשם אשתי בת גד, והוא כותב לשם אשתו בת נח הרי שינה בשליחות שהוא צוה לכתוב לשם בת גד, כן כתב בצ' לענין שליח הנתינה ובנוב"י בשליח כתיבה, ויותר מזה שהנוב"י מחלק בין שינה מקום עמידת האשה משום שאין הבעל מזכיר מקום עמידתה, וא"כ בנ"ד ששינה שם אביו ולא שם אבי', וביותר שאפי' הי' משנה מב' לואו באבי האשה, הרי אין בלשון הבעל שום שינוי שאומר בת פייבל והיא בת פייבל ואין חילוק רק באותיות הכתב ולא במבטא: לא) גם הא דבעל העיטור אין ענין לכאן, דתרוכין ביוד יש בו משמעות אחר וכשהבעל כותב כך או צוה לסופר לכתוב כך יוכל לומר אני כוונתי משמעות אחר, כדי לקלקלה, והרי התיבה יש בה גם פירוש אחר, והנה התיבה נמשכת אחר כוונת המכוון כמו סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל עיין ר"ן ריש פ"ג דקידושין, אבל בנ"ד בשאינו פוסל לא שייך זה כלל: לב) ועל דבר אשר שילם אבי האשה שכר הסופר שהתורת גיטין פוסל, הנה הצמח צדק החדש מהגאון איש אלקים קדוש מליבאוויטש זצללה"ה מכשיר לגמרי, אך יש לי פקפוקים בדבריו, כי הוא ז"ל הביא ראי' מחי' הרמב"ן, ולפי דברי הרמב"ן שבספרים שלנו ודאי דבריו נכונים, אך הב"י הביא דברי רמב"ן בנוסח אחר, ומה שיש ברמב"ן שבידינו דאי ס"ד צריך לאקנויי לי' ממש מה הא דאקשינן כו' ליתא בב"י שבידינו, ואין לומר שקיצר בב"י שראי' שבנוסחא שהביא הב"י ממושלך בבור ליתא ברמב"ן שבידינו, הא למדת ששני נוסחאות. הן, ונוסחת הב"י יותר מכוונת,. דנוסחא שבידינו קשיא מסיום דברי רמב"ן ז"ל מכיון דאקני לי' רבנן פשוטי דספרא לבעל כו' דנעשה שכיר ושלוחו של בעל בפשוט זה, הנה דלא חשיב שלוחו של בעל אלא כשהמעות שלו, ועוד תחילת לשון רמב"ן שהכל הוא מוכר לבעל כו' בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו' משמע שגם זה צריך להקנות דאומן קונה בשבח כלי [ומה שכתב התורת גיטין להשיג על הגט פשוט דלא שייך בגט אומן קונה בשבת כלי, ודומה לדברי רשב"א ב"ק בצמר וסמנין דבעה"ב לא שייך אומן קונה בשבח כלי דסמנין שבחו ובעצים הוא דחשוב האומן קונה כיון דליכא סמנין דמשבחי לי' כו' ה"נ דיו הוא דמשבח הנייר של גט, במחכ"ת אין דבריו נראין כלל דעיקר הגט הם האותיות והקלף משמש שלא יהי' האותיות פורחין באויר כמ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה בס"ת, והדיו ודאי הסופר משביחו במה שעשאם אותיות, ושייך בו אומן קונה בשבח כלי, ודווקא בצמר וסמנין העיקר הצמר וסמנין משבחי, משא"כ גט שעיקר האותיות ואף דקלף משבח לדיו שנעשה אותיות שלא יהי' פורחין באויר, מ"מ במה שהסופר עשה את הדיו צורת אותיות זה עשה הסופר לבד] וא"כ מה מקשה רמב"ן דאי ס"ד שמקנה לי' סופר קלף ודיו מה צריך לאקני לי' רבנן הא אכתי צריך לקניי' דרבנן לענין שבח כלי, וע"כ נוסחת הב"י מחוורת, ומוכח מדבריו דכשאין המעות של בעל אין זה וכתב וגם לא חשוב כולה גט דבעל דשבח אינו שלו: לג) אך שם בצ"צ כתב טעמים להכשיר, הא' דכיון דקי"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה הא דמקשה הש"ס מוכתב היינו דאיה כתבה גרע, ובשילם אבי האשה כיון דלאו איהי יהבה אין חשש, ועוד דלאו דווקא מעות שלה אקני לבעל רק פשוטי דספרא אקני לבעל, יהי' של מי שיהי', ושכן משמעות לשון הרשב"א שכתב פשוטי דספרא אקני לבעל, ועוד דהסופר קנה המעות עבור האשה כמ"ש רמ"ה בשליח הבעל לכתוב וליתן האשה קונה עבור הבעל וחוזרת וקונה לעצמה, ה"נ הסופר קונה המעות עבור האשה וחוזר וקונה לעצמו, ומעות שלה הא אקנו רבנן לבעל: לד) ובנ"ד נראה לי עוד טעם לפמ"ש ר"ן ריש פרק אין בין המודר דהמהנה את חבירו לאו לשם מתנה הוא אלא לשם הלואה, ה"נ אבי האשה שנתן מעות לסופר סתם לאו לשם מתנה לאשה יהבה אלא לשם הלואה, וכיון שבודאי הי' לדעתה שהיתה שם עם אבי' בעיר, היא חייבת לשלם לאבי', וא"כ חשוב כאילו הי' המעות שלה, כמ"ש כיוצא בזה בח"מ סי' קפ"ג בדין מי שקנה במעותיו עבור אחר ולא הודיע למוכר שקונה לאחר לא קנה האחר, ואם קנה במעות המשלח א"צ הודעה דדעת המוכר להקנות לבעל המעות, ואם אמר לשליח קנה לי אף שקנה השליח במעותיו א"צ הודעה כיון שחייב לשלם לו חשוב המשלח כבעל המעות, ה"נ חשוב כמעות שלה ואקני רבנן לבעל, וכן משמע בב"מ (נ"ז:) דמקשה רבית דהקדש היכי דמי אי דאוזפי' גזבר מאה במאה ועשרים והלא מעל הגזבר כו' והוה לי' דהדיוט, ופירש"י של גזבר שהרי עליו לשלם קרן וחומש להקדש, משמע דמשום דעליו לשלם חשובים שלו לה) עתה הנני חוזר על הראשונות על החשש דכיון שאמר קודם כתיבה להסופר שיהי' הגט פסול הרי מוכיח שאינו רוצה לגרשה ושוב נחוש שמא פייס שמא ביטל הגט, וכתבתי שהרי לא נודע זאת כי אם ע"י עד מפה עד, אך השליח אמר בע"פ כי הבעל אמר זה גם בפני הבורר וא"כ יש כאן שני עדים ושוב נחוש שמא פייס, ואף שיש לומר דכיון שעשה ערמה בגט עצמו בשינוי הואוין שוב למה לו לעשות פסול אחר, נאמר ממנ"פ אם הי' בדעתו ע"י שינוי הואוין שהגט כחרס, א"כ לא נתכוין לגרשה, ואף דדברים שבלב אינם דברים, הלא מבואר בהלכות קידושין סי' מ"ב שאם אינה רואית את העדים אעפ"י שאמרה בפירוש שמתרצית יכולה לומר שכוונה להשטות משום שידעה שהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו, ולא אמרינן בזה דברים שבלב אינם דברים, צ"ל כיון שחשבה שדברים אינם כלום כיון שהם בלא עדים דומה למתכוין לומר תרומה ואמר מעשר שלא נתכוין לומר מעשר, וה"נ לא נתכוונה לומר דיבור שיועיל לקידושין כיון שחשבה שאין עדים ואינו כלום, וה"נ הוא חשב שדיבורו הרי את מגורשת אינו כלום, כיון שלדעתו הגט נפסל