אבני נזר אבן העזר שמב

הקינוי אין לה עוד נאמנות להכחיש, והוא בוודאי שותק, שהרי קינא לה וחשדה בזנות (דאם אינו חושדה בזנות הא לא חשוב קינוי כמפורש פרק הבא על יבמתו] הא חדא: כ) ועוד לדעת הפוסקים דאין נאמנות העד באיסורין בשותק רק משום דשתיקה כהודאה ובלאו טעמא דשתיקה כהודאה אין נאמן להוציא מחזקת היתר והכא אין ראי' משתיקתו, דלמה יצווח הא לא יועיל צווחתו שהרי מ"מ נאסרה עליו דהעד נאמן עלי' שלא תשתה ולמה יוציא דבריו לבטלה, רק הנאמנות משום דנסתרה אחר הקינוי ונעשית סוטה ספק ובחתיכה ספק חלב ספק שומן הא נאמן העד בלא שתיקה כהודאה, והוי דין דהעיד אחר קינוי וסתירה רבותא יותר דאף דלא שייך שתיקה כהודאה נאמן ולוקה: כא) נשוב לדברינו דלשיטת התוס' דהעד נאמן בסוטה לאוסרה בעצם יש להוכיח מסוטה דעד עם רגלים לדבר נאמן בדבר שבערוה, אמנם נראה שגם לתוס' אין להוכיח רק היכי שאינו מוציאה מחזקתה דאף שבשעה שבא העד כבר שתתה ובחזקת היתר עומדת מ"מ העד אומר שידע שהיא טמאה ואין המים בודקין ולא יצאתה מסוטה ספק, ומחזקת היתר הראשון כבר יצאתה במה שנסתרה אחר הקינוי ובמה שהוחזקה בהיתר מחמת שתי' בטעות הי' כיון שידע אין המים בודקין, וכיון שלפי דברי העד ליכא חזקה לא חשוב מוציאה מחזקתה כהאי גוונא כעין שכתב בתשו' מיימוני להלכות אישות פרק ג' הובא בש"ש שמעתא ו' פרק ז' עיי"ש ואם נידן דידן חשיב רגלים לדבר נדבר בזה בסמוך: כב) עוד העיר הרב המערער דאיכא רגלים לדבר שביטלו, שקודם כתיבה בא ר' אליעזר שהי' בורר של הבעל אל הרב המסדר ואמר לו בשם הסופר שהבעל אמר לו שיהי' פסול בגט, וחזינן שלא רצה לגרשה, ועוד שהי' בוכה בשעת כתיבה, והיכא דאיכא רגלים לדבר שאינו גומר בדעתו הא חיישינן שמא פייס כלומר שמא ביטל הגט כמבואר באריכות בתשו' הר"ן הובא ביתה יוסף סי' קל"ד, דעל כן בהא דכל זמן שאעבור מכנגד פניך כל שלשים יום, וכן באומר אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש וכן היכי דאמר לשליח לא תיתבי' ניהלה עד שלשים יום שבכל כיוצא בזה הדבר מוכיח שלא גמר בדעתו לגרש: כג) ולי נראה דהני לא חשיבי רגלים לדבר, דמה שהי' בוכה ודאי אין ראי' דמעשה שהי' כך הי' כפי מה ששמעתי מהשליח שבא עם המכתב שאלה, שהוא רצה מאד לעשות שלום עמה, אך היא מיאנה והושיבו בוררים, והוא ביקש מאד מהבוררים שיעשו שלום, וכאשר ראו שאי אפשר שהיא לא רצתה בשום אופן עכ"פ הצילו לו קצת מעות על כן בכה מאחר שראה שאין לצפות עוד לשלום ומוכרח לגרשה בכדי שלא יהי' עיגון לעולם ובכה על אשתו ועל יתר מעותיו שלא יוכלו להציל, ומ"מ מאחר שראה שאין לו תועלת גמר בדעתו לגרש, וכן מה שסיפר ר' אליעזר בשם הסופר מה שאמר הבעל, הני מילי בעלמא נינהו ולא דמי לכל הני דלעיל שהתנה תנאי גמור בשעת נתינה, ועוד דעל סיפור ההוא לא הי' עדים רק עד מפי עד ר' אליעזר מפי הסופר: כד) ועל דבר מה שערער הרב המערער מחמת אונס שהי' מוכרח ליתן גט מחמת שלקחה כל ממונו והי' מוכרח ליתן גט כדי להציל עכ"פ מקצת המעות שהשלישה ליתן לו אחר נתינת הגט: כה) נראה לי דכהאי גוונא לא נקרא אונס, דאונס לא הוי אלא אחד משני דברים, או שהנותן אין לו שום תועלת בדבר זולת לסלק ממנו האונס. או אפי' יש לו תועלת בדבר רק שקודם האונס לא הי' מתרצה בדבר ואחר שהגיע האונס נתרצה, דאז הדבר ניכר שעשה הדבר מחמת אונס, ובנידון דידן כפי מה שסיפר השליח זמן קרוב אחר הנישואין לקחה כל המעות וברחה מאתו והוא פתח כמה פעמים בשלום והיא לא רצתה בשום אופן, וזה הי' משך ארבעה שנים עד שהושיבו בוררים והוא עוד ביקש שלום וכאשר ראו שזה אי אפשר עשו שעכ"פ תחזיר לו שליש או רביעית מעותיו והשלישה עד שיגרשנה, א"כ מאין הרגלים דמחמת אונס מעותיו גירשה, הרי הוא צריך גם כן לגט כדי שיוכל לישא אחרת, ואין לומר בזה משום שתחילה קודם האונס לא רצה לגרשה הרי גם לאחר האונס שלקחה כל רכושו לא רצה לגרשה ורצה שלום ומה שגירשה עכשיו משום שהבוררים ראו שלא תרצה בשלום בשום אופן גירשה, אם כן לא האונס גרם הגט רק משום שהי' רואה שאין לצפות עוד לשלום גירשה כדי שיפטור ממנה, והב"י בשם הרשב"ץ דמייתי לי' הרב המערער דאונס ממון הוי אונס כתב בתוך דבריו וז"ל אי ידוע מילתא דמחמת אותו עישוי גירשה הוי גט מעושה, וכאן אין ידוע מילתא דמחמת אונס עישוי גירש רק משום שהי' רואה שלא תרצה להשלים בשום אופן: כו) ועל דבר שאבי הבעל הי' שמו פייבל וחתם א"ע בבית והבעל הגיד שאביו חתם א"ע פייוויל בוואווין וכך כתבו בתוך הגט בוואוין, והרב המערער מייתי דברי תורת גיטין בליקוטי שמות אות מ"ב באשה שהי' שמה ריבא וכתבו שמה ריווא בוואווין הוא פסול משום שהשם נגזר משם רבקא והיא בבית, הנה דטעות באותיות לבד אף שאין שינוי במבטא חשוב שינוי השם, ה"ה בזה שיש חותמין בבית ויש בווין הוי שינוי אם שינה מבית לוואוין: כז) לדידי הא לאו מילתא, ויעיין בפ"ת בלקוטי שמות בשם מחתי' שכתב בשם ספר גט מקושר ונלאיתי להעתיק לשונו, אבל להבחין באותיות שחותם המגרש אין איש שם על לב, ופשיטא שאם נכתב השם כראוי אף מי שיודע שחותם בענין אחר לא יאמר לא זה המגרש, ובסוף דבריו אמנם בשם שרה משה שלמה אם כתבם באלף שרא שלמא אף שאין הפרש בעצם בין א' נחה לה' נחה מ"מ הוי שינוי השם כיון שלא נכתב כמשפט לה"ק יש לומר שזה שם אחר לגמרי (דהיינו שמא יקראו בשין ימנית ובפתח ומשא יקראו בשין שמאלית כו] והיינו שאם הי' שמה בשין שמאלית ובקמץ הי' כותבין שרה כמשפט אך ששמה נקרא באופן אחר ע"כ לא כתבו שרה בהא, דא"כ יקראו בשין שמאלית ובקמץ, על כן שינו באחת שנדע שזה אינו שם שרה, ומדבריו דאין שינוי רק אם כותב שיהי' שינוי במבטא: כח) וא"כ בשם פייבל דיש חותמין בבית ויש בואוין ושניהם נקראים בשוה במבטא אי אפשר לטעות דהמגרש נקרא במבטא אחרת ולכך שינו מב' לוואווין, דהא גם בואוין יהי' נקרא באותו מבטא, ודווקא בשם ריבא שכתב בוואוין יאמרו שזו לא נקראת במבטא ריבא רק נקראת ריוו וכדומה ושינו כדי