אבני נזר אבן העזר שמא

דקם לשבועה, וזה בעד כשר דווקא, וסופר זה אינו עד כשר בזה דמשים עצמו רשע במה ששמע מהביטול וגמר הגט ולא הודיע עד לאחר נתינה וסייע ידי עוברי עבירה דרב מנגיד אמאן דמסר מודעא אגיטא: יב) מיהו טעם זה לא יועיל ליסוד ההיתר ונאמר דאפי' למ"ד ע"א נאמן בלא אתחזק הכא אינו נאמן משום דמשוי נפשי' רשיעא, דיש לומר כיון דלדידהו' דמיא לאיסורין ובאיסורין א"צ משפטי העדות ואפי' פסולים בעבירה כשרים כל שאין חשודים לאותו דבר יש לומר דאפי' משוי נפשי' רשיעא נאמן: יג' אך י"ל עפ"י הסוגיא דגיטין (נ"ד:) היכי דאשכחי' ולא אמר לו בפעם הראשון שוב אינו נאמן באיסורין, כ"ש בזה שגמר הגט ונתן הגט אין לו עוד נאמנות בזה, מיהו יש לחלק בזה דשאני התם שיוכל לבוא לידי מכשול במה שלא הודיעו פעם ראשון אם יחזיק הטהרות בחזקת טהורים, משא"כ בזה יש לומר שסמך עצמו שיודיעם קודם כלות ג' חדשים ימי הבחנה וסמך עצמו שבודאי גם עד שני יאמר כן ולא יבוא לידי מכשול, אך נראה להתיר מטעם דאין נאמן בדבר שבערוה: יד) והנה כבודו כתב בשם הנוב"י סי' נ"ד דהיכי דאיכא רגלים לדבר ע"א נאמן בדבר שבערוה, ואני כתבתי בגליון הנוב"י דברי"ו נתיב כ"ג ח"ב מחלק חוה מפורש להיפוך, גם בש"ע סי' י"א בעידי כיעור בלא קלא דלא פסק אם נשאת לנטען לא תצא אפי' יש ע"א שזינתה עמו וכיעור ודאי רגלים לדבר ואעפי"כ אין העד נאמן: טו) ומה שהביא הנוב"י ראי' מעד סוטה שנאמן לומר נטמאת משום דרגלים לדבר, הנה ממה שנאמן לאוסרה ודאי אין ראי', שהרי כתב הרמב"ם דנאמנות העד הוא למנוע שתייתה וממילא נשארת באיסורה, וא"כ אין ראי' היכי שהיתה מותרת תחילה שיהי' נאמן העד לאוסרה, אך גם ממה שנאמן להפסידה מכתובתה והא ודאי משום נאמנות העד הוא, דאי משום שאינה יכולה לשתות הלא אם עוף הפורח היינו צרתה מעיד עלי' שנטמאת אינה שותה ומ"מ אינה מפסדת כתובתה מוכח דהא דמפסדת כתובתה על פי עד משום נאמנות העד הוא, מ"מ גם מזה אין ראי' שהרי בירושלמי בעי עוף הפורח שאמר עלי' נטמאת ואח"כ בא עד כשר ואמר נטמאת מה שיהי' נאמן עיי"ש, מוכח דנאמנות העד על הכתובה משום מיגו דנאמן עלי' שלא תשתה, וכן פירש הקרבן עדה עיי"ש, ועל כן מבעיא כיון דלזה א"צ לעדותו, שכבר שתייתה נמנעת ע"י עוף הפורח ליכא מיגו, או דילמא דמ"מ על פיו ג"כ שתייתה נמנעת אמרינן מיגו, מ"מ מוכח מירושלמי דמה שהעד נאמן עלי' לפוסלה מכתובתה משום מיגו, וכן משמע מרמב"ם מדהוצרך לומר דנאמנות העד רק שלא תשתה ממילא נשארת באיסורה, ולא כפשוטו שנאמן לאוסרה כשם שנאמן לפוסלה מכתובתה, אלא ודאי הנאמנות על הכתובה מיגו דמהני עדותו שלא תשתה, וא"כ אין ראי' מכאן למקום אחר דליכא מיגו: טז) מ"מ נראה שדעת הרמב"ם סוף פ"א מהלכות סוטה הנ"ל דאין נאמנות עד שאמר נטמאת רק למנוע השתי', אינו ברור להלכה, והתוס' חולקים בדבר, שהם כתבו בסוטה (ואו. ד"ה ושבאו) דעד סוטה שבא לאחר ששתתה ונמצאת טהורה נאמן לאוסרה ואמרינן דמשום שהי' לה עד טומאה לא בדקוה המים ואם לענין איסור האשה אין לו נאמנות רק שלא תשתה, היא כבר שתתה ומה דהוה הוה, ואף שלפי דברי העד שידע שטמאה אין ראי' ממה שלא בדקוה המים, הרי לענין איסור האשה אין העד נאמן שידע שנטמאת, ושפיר יש ראי' ממה שלא בדקוה המים, אלא ודאי דהעד יש לו נאמנות לאוסרה לא לשלא תשתה לבד, והרמב"ם לטעמי' שכתב פ"ג הלכה כ"ג שאם בא העד לאחר ששתתה אינו נאמן, וכתב במל"מ דהיינו טעמא דאין נאמנות העד רק שלא תשתה, ואזיל לטעמי' סוף פרק א', והתוס' שחולקין בהא דפרק ג' הנ"ל חולקים נמי בהא דסוף פרק א' ודו"ק: יז) אך נראה ראי' לדעת הרמב"ם מירושלמי פ"ו דסוטה סוף הלכה ב' אמר אחד אני ראיתי שנטמאת ובא עלי' בעלה כהן התרו בו שנים לוקה יעיי"ש, והעתיקו רמב"ם סוף פרק א' מהלכות איסורי ביאה עיי"ש שסיים משום זונה, והדבר יפלא מה נ"מ אם כהן אם ישראל והא אף ישראל לוקה משום טומאה, והה"מ פירש דברי הרמב"ם דס"ל דעל לאו דסוטה משום טומאה אין מלקות דנכלל בלאו דמחזיר גרושתו והוי לאו שבכללות, ולא מחייב רמב"ם בשום מקום מלקות על לאו דסוטה, אך הכ"מ תמה עליו דלהדיא כתב הרמב"ם מלקות בלאו דסוטה, פרק י"א מהלכות גירושין הלכה י"ד, ובהלכות גירושין פרק י"א כתב הכ"מ שלא זכר הרה"מ דברי הרמב"ם פי"א מהלכות גירושין, מ"מ נשארים דברי רמב"ם סוף פרק א' מהלכות אס"ב וירושלמי פ"ו דסוטה תמוהים, ועוד דמה יענה הרמב"ן דס"ל לאו דסוטה לא הוי לאו שבכללות כמ"ש הה"מ שם] לדברי ירושלמי אלו: יח) אך לפי דברי רמב"ם הנ"ל דאין נאמנות העד לאסור האשה רק למנוע השתי' ונשארת באיסורה הראשון, שהוא רק איסור עשה דונטמאה לבד אי אפשר שילקה רק כהן משום זונה לוקה, דהא זונה לדעת הרמב"ם לא חשוב דבר שבערוה כמבואר בדבריו פט"ז מהלכות סנהדרין שכתב בעד אחד אמר אשה זו גרושה היא זונה היא ואח"כ בעל בעדים אחר התראה לוקה, ע"כ ס"ל כיון דחייבי לאוין נינהו לא חשובים דבר שבערוה, וכן הוכיח מזה בשב שמעתתא שמעתא ו' פט"ז ואני הבאתי ראי' לדבריו מירושלמי, וע"כ נאמן העד לומר עלי' זונה היא מדין ע"א נאמן באיסורין, ולא מדין נאמנות עד סוטה. אבל לאו דטומאה דהיא ודאי דבר שבערוה ועיקר דבר שבערוה גבי סוטה כתיב והיינו משום דדינה כערוה לענין לפוטרה מיבום היא וצרתה משום דטומאה כתיב בה כעריות, וגם לענין שלא יהא עד נאמן דינה כערוה, וכל הנאמנות עד באשת ישראל שנטמאת רק לשלא תשתה והוא רק איסור עשה, ע"כ כתבו הירושלמי והרמב"ם דין זה רק באשת כהן לחייב עלי' משום זונה: יט) ואם תאמר א"כ למה כתבו הירושלמי והרמב"ם הדין רק באשה שקינא לה ונסתרה הלא פט"ז מהלכות סנהדרין כתב פתם ע"א אמר גרושה זו זונה היא, ולא הזכיר קינוי וסתירה, ועוד בגרושה לא שייך קינוי וסתירה, אך יש לומר בפשיטות דהא אין עד נאמן אלא בשותק, ונראה דבעינן שישתקו שניהם הוא והיא אבל בעברה על התראתו ונסתרה אחרי