אבני נזר אבן העזר שכג

יג) בקושיית הש"ס ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו, הקשיתי למה לי' להקשות במחזיר דהיינו שהחזירה להיות אשתו, הלא בברייתא גר עמוני מואבי מצרי כו' שבאו על כהנת כו' פסלוה ולא תני שנשאו כו' רק שבאו והי' לו להקשות ואימא אף הבא על גרושתו, אך התירוץ לזה פשוט שהרי בפרק עשרה יוחסין (ע"ח. ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה, מ"ט דרב לקוחין אסרה תורה עיי"ש, ופשוט שאין בו שום איבסור יותר מפנוי' אחרת, שהרי שם אמרו בהאי לישנא קידש ולא בעל בפסולי כהונה] אינו לוקה, הפירוש שאין בו שום איסור כדמוכח שלהי סוטה, וה"נ בבעל ולא קידשב דמחזיר גרושתו, וא"כ אם בא עלי' בלא קידושין למה תפסול, בשלמא כל חייבי לאוין דאיסורם בביאה לחוד ואף מנחין דאיסורא מלא תתחתן בם מבואר בריטב"א קידושין דבעל ולא קידש לוקה וכתב שזו שיטה נכונה מפי רבינו הגדול רמב"ן ז"ל וכיון דאיסורא בביאה לחוד על כן נפסלת בביאה לחוד [ודעת הרמב"ם דכל הני דכתוב בהו בקהל ה' אינו לוקה רק בקידושין, כבר חלקו עליו הראב"ד וכל הבאים אחריו] אבל בא על גרושתו אין קושיא רק במחזיר מקשה דאז נאסרת הביאה, וזה פשוט: יד) והשתא שפיר משני דלאו זר אצלה מעיקרא ולא משום קודם שנתקדשה לאחר לחוד, דבזה יש לדון לשיטת תוס' דבאיסור חמור חשוב זר גמור, א"כ נפסק השייכות בשעה שנתקדשה לאחר, רק שגם אחר שנתגרשה מהאחר היתה מותרת לו קודם שהחזירה (ואף שזה אינו מתחילת לידתה מ"מ חשוב לאו זר מעיקרא כמו פ"ק דכריתות (ואו:) בשמן המשחה שסך ממנו למלכים ולכהנים לאו זרים מעיקרא, דבשעה שעלו למלכות ולכהונה הא נמשחו, ואף שלא נמשחו מתחילתם ממש]: טו) ובזה ישבתי עוד קושיא דמאי משני דלאו זר מעיקרא א"כ לר' מאיר דבלאו זר מעיקרא חשוב זר א"כ מחזיר גרושתו תפסול ולא לשתמיט תנא דיאמר הכי ונימא ר"מ הוא דכהאי גוונא מקשה הש"ס פסחים (י"ט) עיי"ש, אך להנ"ל ניחא, דהא ר"מ מודה בכהנת שנשאת לישראל דלא חשיבא זרה משום שראוי' לחזור אליו, וה"נ ראוי' לו שאם יגרשנה שוב תהי' מותרת לו הביאה בלא קידושין: טז) [שוב מצאתי בשטמ"ק כריתות (ואו:) [עי"ש אות כ"ט שני דיבורים ונדפס השני קודם הראשון הקשה כן מסוגיא זו והניח בקושיא, אולי ס"ל לשטמ"ק דהאי שראוי' לחזור אליו לאו טעם אלא ראי' שלא נתחלל כהונתה כמ"ש בתשובה הראשונה, אך מצאתי סתירה לזה ברש"י סוף פרק אלמנה לכה"ג ואין להאריך): יז) ומ"מ לא משני הש"ס הא לחודי' דראוי' לחזור אליו, דנלפענ"ד הא דראוי' לחזור לא מהני רק בצירוף מה שהיתה תחילה כהנת, כעין דברי תוס' נדה (כ"ב:) דלא מהני מה שיכול לחזור ולשרות ולחזור לכמות שהי' רק בלחים ונתייבשו ולא ביבש מעיקרא, על כן מוכרח לתרץ משום דלאו זר מעיקרא, ולרבנן זה לבד יספיק, ולר"מ נוסף משום דראוי' להיות ניתרת לאחר שתתגרש: יח) ויש ראי' לזה ממשורר ששוער במיתה אף דאחר שהזקין חוזר להיות מן השוערים אעפי"כ מקרי זר לעבודת השוערים, אך יש בענין זה ענין עמוק אין כאן מקומו: יט) איברא דהקושיא שהקשיתי על הרי"ף גיטין להא דפרק ב"ש יקשה ג"כ על הרמב"ם שהוא ג"כ פוסק בכל פסולי דרבנן אם נשאת לא תצא ופסק בקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת תצא ואין הוולד ממזר, ולדידי' אין ליישב כנ"ל דהא הרמב"ם פוסק דכל חייבי לאוין אין חייבין אלא בקידושין ואעפי"כ פוסלים בביאה, וא"כ אין לפרש הא דמחזיר גרושתו לא חשוב זר מעיקרא משום דקודם שהחזירה מותרת לו דהא כל חייבי לאוין מותרים בלא קידושין ואעפי"כ הם פוסלים ולא עוד אלא דאפי' קודם קידושין פוסלים, ועל כרחין לפרש משום דקודם שנתקדשה לאחר היתה מותרת ואף דאפסקי' חומר איסור אשת איש לא חשוב זר מעיקרא, ואזדא תירוצי הנ"ל: כ) ולאחר העיון גם להרמב"ם יש לפרש כן, והיינו דאף דחייבי לאוין דכתיב בהו בקהל ה'] אין לוקין בלא קידושין ומחזיר גרושתו אינו לוקה בלא קידושין, חילוק יש ביניהם בקידשה קידושין דרבנן דמחזיר גרושתו אינו לוקה דמן התורה לאו קידושין נינהו וכתיב לא יוכל בעלה הראשון לקחתה דהיינו קידושין, וכיון דמדאורייתא לאו קידושין אין איסור מן התורה, לא כן בחייבי לאוין, דהנה הכסף משנה פרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה הביא דברי בנו של הרמב"ם ביאור דבריו דנאמר באיסורי לאוין ביאה בקהל ה', וביאה בקהל לא הוי אלא בקידושין אבל זנות לא מקרי ביאה בקהל, מבואר דלא נתמעט אלא ביאה של זנות, וכן משמע מסוף דבריו עיי"ש, והנה ביבמות (נ"ט:) מבואר דקטנה שנשאת ומיאנה נפסלה מן התורה לכהן גדול משום בעולה אבל משום זונה לא נפסלה אפי' לר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה זו דרך נישואין נבעלה ואין זה זנות, ועיין ריב"ש סי' קצ"ד, וכיון שאינו זנות אפילו מה"ת א"כ הוי ביאה בקהל מן התורה ולוקה מה"ת ואף שתחילת דבריו של בנו של הרמב"ם וביאה בקהל לא הוי אלא בקידושין לאו דווקא קידושי תורה אלא אף קידושין דרבנן בכלל, ודומה לזה כתב הרמב"ם פרק א' מהלכות אישות כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מה"ת, והתם על כרחין בלא קידושין כלל אפי' דרבנן, שהרי חכמים תקנו נשואין לקטנה וחרשת ואין גדול הנושא אותם עובר בלאו, והרב המגיד כתב שם ראי' להרמב"ם מר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה עיי"ש, והרי מפורש בסוגיא הנ"ל דקטנה שנשאת לא נעשית זונה גם לר"א, ממילא אין בה משום קדישה דלהה"מ תלוי זה בזה, ועל כרחין בלא קידושין כלל קאמר, ה"נ דברי ר"א בלא קידושין כלל הוא דאינו מוזהר על חייבי לאוין אבל בקידושי דרבנן לוקה מה"ת: כא) ובזה נבוא אל הביאור, דהנה קשה טובא להרמב"ם דאיסור חייבי לאוין אינן בלא קידושין א"כ למה תפסול בביאה לחודי', אך הרמב"ם לטעמי' דהבא על הפנוי' דרך זנות בלא קידושין עובר בלא תהי' קדישה, נמצא דחייבי לאוין אין להם שום דרך להבעל אליו בלי שתעבור בלאו, ממנ"פ בלא קידושין לא תהי' קדישה, בקידושין לא יבא ממזר וכדומה על כן נפסלת בביאה לחודי' ואף למ"ש רמב"ם סוף פ"ב מהלכות נערה בתולה המפותה כל שכן אונס אינו בלאו דלא תהי' קדישה, ודווקא הכינה