אבני נזר אבן העזר שכב

ד) על מה שכתב שמאחר שמת ואין רק איסור יבמה לשוק ואפשר באיסור יבמה לשוק לא גזרו, וכתבתי דעל זה א"צ לגזור דזה ממילא כיון שאשת איש מדרבנן ממילא צריכה חליצה, והבאתי ראי' מהא דהוה עובדא ואצרכוה חליצה, כתב מעלתו דהתם חשש הוא שמא טעו העדים, מי לא ידע שבהשקפה ראשונה יש לומר כך, אך באמת זה אינו כלל, וז"ל רש"י גזירה שמא יאמר על רחוק שהוא קרוב, ואי חששא לא הי' לו לומר גזירה רק חיישינן, וגם לא הי' לו לומר שמא יאמרו רק שמא אמרו, אלא ודאי כיון שהעדים אומרים בבירור שהי' קרוב לה לא חיישינן שטעו וכמ"ש רמב"ן במלחמות בעד אחד במלחמה דחיישינן לבדדמי וה"ה בשתי נשים, וכתב רמב"ן דמ"מ בשני כשרים וודאי לא חיישינן לבדדמי דהתורה האמינתם ואתם מה לכם, וע"כ באותו מעשה שבאו העדים אין מדקדקין אחריהם כלל לומר שטעו [והא דאין מעידין אלא עד ג' ימים ואף שני כשרים אין נאמנים, היינו דלאחר ג' ימים ודאי משתנה ואי אפשר להכיר בטבע] רק חכמים גזרו שמא בפעם אחת יטעו העדים, על כן אף שבאמת גט זה קרוב לה גזרו חכמים, וגזירה זאת לכתחילה אבל בדיעבד לא תצא ומ"מ צריכה חליצה: ה) וראי' לזה דהנה זה לשון רש"י יבמות (קי"ט.) דספיקא לאו הרחקה דרבנן הוא דנימא לכרת עביד הרחקה ללאו לא עביד הרחקה בדבר המותר דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד ובריש פסחים (ב:) מפרש דטעות דבין שש לשבע חשוב הרחקה, ולמה קורא זה הרחקה כיון דחשש שמא טעה ובאמת הוא שבע, אך רש"י פירש שם ג"כ שמא יטעו בין שש לשבע לא שחיישינן שמא באמת טעה, שהרי אפי' יודע בבירור גמור שעדיין לא הגיע שש אסור ועל כרחך מחשש שמא יטעה על כן חשוב הרחקה, וה"נ בנ"ד בטעות בין קרוב לו לקרוב לה דפירש"י שמא יטעו העדים חשוב הרחקה יש לחלק בין איסור לאו לכרת כפירש"י יבמות הנ"ל דבהרחקה מחלקינן בין לאו לכרת: ו) מה שכתב בתורת גיטין בטעם כתיבת מקום עדים משום הזמן בשעה שכותבין הזמן למלך ובכל עיר למנין שכבש המלך העיר הזאת, איני יודע מנין לו דאין מונין לתחילת מלכותו רק שעה שכבש העיר הזאת, ובע"ז (יוד.) אמר ר"נ האי ספרא דווקנא דהני שית שנין דמלכו בעילם דאנן לא חשבינן להו חשוב לה דתניא ר' יוסי אמר שש שנים מלכו בעילם ולבסוף מלכו בכל העולם כולו עיי"ש, הנה דלדעת ספרא דווקנא מונין לתחילת מלכותו אף שעדיין לא מלך במקום הכתיבה ואף לדידן, משום דמלכותו שמלך בעילם אינו נחשב כלל נגד מה שמלך אח"כ בכל העולם כולו, אבל למנות אחר מה שמולך בעיר הזאת אין לנו, מלבד זאת אין לנו לילך להלכה בדברים רחוקים לא שערום הראשונים: ז) מה שתרצתי הרי"ף עפ"י דברי תוס' בענין זר מעיקרא לא נכנסו דבריי באזניו דמנין שפירוש מום זר משום שזר אביו מאמו שאין לו בה קידושין, דילמא כפירוש רמב"ן ממזר מוזר מאחיו שאינו יודע מאין בא ומום זר ג"כ פירושו כנ"ל, עכ"ד: ח) הנה לפי פירוש הרמב"ן שהוא סימן משום דעפ"י רוב הממזר אינו יודע מאין בא אבל אין האיסור תלוי בזה שאף הנשאת באיסור ערוה הוולד ממזר רק שדיברה תורה בהוה, אבל אין האיסור משום שמוזר מאחיו, ולפירש"י מום זר מום של זרות, הרי האיסור תלוי בזרות אי אפשר לפרש כפירוש רמב"ן, אך הפירוש שכתבתי משום שאביו זר מאמו ושאין לו בה תפיסת קידושין הוא קלורין לעינים שעל פי זה מובן היטב מה שממזרות תלוי בתפיסת קידושין: ט) ובתוס' קידושין (ס"ז) זה לשונם הדבר פשוט בכל הגמ' דהא בהא תליא, דכיון דהוי ממזר מחייבי כריתות לא תפסי בה קידושין דהא רע"ק הוא דאמר (שם) דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולא ידעינן אלא משום דשמעינן לי' לרע"ק דאמר יש ממזר מחייבי לאוין וכיון דיש ממזר דין הוא דלא תפסי בה קידושין וכו' עי"ש, ומנ"ל זה, אך לפמ"ש הדבר מובן היטב כיון דממזר היינו מום זרות והיינו שאין לאביו תפיסת קידושין באמו וכמ"ש:. י) ובאמת שפירוש ההוא הי' בעיני כמו מושכל ראשון לא חשבתי שיפרש שום אדם פירוש אחר, זולת בענין זר מעיקרא וסברת התוס' בחומר האיסור, מה אוכל להעלות על. הנייר מה שתלוי בבינת הלב בכל זאת אכתוב שנית: יא) הנה הא דבעינן זר מעיקרא לאו מקרא רק מסברא, ולכאורה אינו מובן זר האוכל תרומה כיון שבשעת אכילה זר הוא למה יפטור, על כרחין לומר דנשאר לו שייכות בתרומה מחמת שהיתה תחילה כהנת, וכן כיוצא בזה, ועל זה כתבו התוס' דווקא שעכשיו איסור קל הוא דנשאר לו שייכות, אבל באיסור חמור לא נשאר לו שום שייכות וזר הוא, וע"כ חדשתי דכשהי' עלי' איסור חמור חשוב שאין לו שום שייכות. אף שהלך איסור חמור ונשאר איסור קל חשוב זר דהשייכות שמחמת שהי' קרוב מעיקרא נפסק בשעה שהי' איסור חמור, אך דיש לומר דכשהלך האיסור חמור חוזר וניעור מה שהיתה תחילה כהנת להחשב שיש לו שייכות, על זה הבאתי הדמיון מעירובין גבי סוף מבוי דסגי בפס ד' מ"מ אם נפל כותל המבוי לגמרי או לא נשתייר פס ד' דרש"י סובר דסגי לעשותם פס ד' מחדש, ואף שבשעת נפילת כותל המבוי בטלה המבוי כשעשה פס ד' חוזר וניעור מה שהי' מבוי תחילה, והתוס' חולקין דלא אמרינן חוזר וניעור, ה"נ הם וודאי בשעה שהי' איסור חמור לא הי' שייכות כלל שעל כן נקרא זר, על כן אף שהלך האיסור חמור אינו חוזר וניעור מה שהי' קרוב תחילה כיון שנתבטל הקורבה בשעה שהי' איסור חמור, זה דעתי, ואם עדיין לא יכנסו הדברים באזניו מה אוכל לעשות לו: יב) שוב כתב מעלתו אמנם כ"ז הארכתי להבין סברתו העמוקה, אבל פליאה דעת ממני דבריו הקדושים לא אוכל להבינם כלל שח"ו לומר שח"ו נתעלם ממנו הסוגיא שעוסק בה, דהא הגמ' פריך ואימא נבעלה לפסול לה מחזיר גרושתו, ומשני משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא, ולפי דבריו מחזיר גרושתו משנשאת לאחר ג"כ זר אצלה מעיקרא דכשנשאת לאחר ונעשה אשת איש איסור חמור לדעתי דנפסק השייכות אף שגירשה ונעשה איסור קל הוי זר אצלה מעיקרא כיון שנפסק השייכות בעודה אשת איש עכ"ד אמת אמר שח"ו שנתעלם ממני זאת, ואכתוב לו מה שדקדקתי בסוגיא בלמדי יבמות: