אבני נזר אבן העזר שטו

יז) והנה הא דרמב"ם הוא פ"ח מה' גירושין הלכה כ"ג הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי כלי פלוני כו' אינו גט עד שתתן לו כלי פלוני או שיבטל התנאי, ומינה דייק הרא"ש דמהני ביטול התנאי ומטעם הנ"ל, אך הה"מ פירש דברי רמב"ם שכפול לומר לה הרי זה גיטך בלא תנאי וא"צ לחזור וליטלו ממנה וליתנו לה, הנה צריך גירושין מחדש, וכן הביא בש"ע סי' קמ"ג סעיף ו' דברי רמב"ם כפירוש הה"מ עד שיאמר לה ליהוי גיטא בלי שום תנאי, א"כ נראה דלא קיי"ל כתשו' הרא"ש הנ"ל: יח) ועוד נ"ל ראי' כדעת הה"מ והש"ע שהרי טעם הרא"ש לא שייך אלא היכי דבעינן דיני תנאים בזה אמרינן דאי לאו דילפינן מהתם הוי אמרינן לא אתי תנאי ומבטל מעשה ע"כ בעינן דיני תנאים דומיא דב"ג וב"ר דאין לך בו אלא חידושו וכיון שכן כו' כמבואר בלשון הרא"ש באריכות, והתינח לדעת הרא"ש לשיטתו שגם במעכשיו בעינן דיני תנאים, אבל הרמב"ם הא ס"ל במעכשיו לא בעינן דיני תנאים דלא שייך בזה לא אתי תנאי ומבטל מעשה וא"צ למילף מב"ג וב"ר, והרמב"ם בעל מנת קאי כנ"ל לשונו, וע"כ לאו משום ביטול התנאי אתי עלה רק משום גירושין מחדש: יט) אך ההיתר שכתב מעלתו מהרשב"א נדרים (מ"ח) דהאומר לחבירו הרי זה נתון לך ואתה תעשה כך וכך אינו תנאי אלא מדעתך קאמר, ה"נ בזה. והביא הא דביצה תנו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסוב ברתאי ד' מאה זוזי שקיל ברתא אי בעי נסיב כו' ומה שפקפק כת"ר כי רשב"א אזיל בשיטת רמב"ן במלחמות והראב"ד והר"ן, אבל דעת רש"י ותוס' ורז"ה אינו כן אלא דהוי תנאי גמור רק משום מעשה קודם לתנאי או תפוס לשון ראשון כמ"ש התה"ד, והכא נוסח האמירה מעכשיו לא בעינן דיני תנאי [טעמא דתפוס לשון ראשון שייך נמי בנ"ד כיון שכבר נתן הגט בידה, אך טעם דתפוס לשון ראשון הוא פלא, דלא קיי"ל כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון] אך זה חשש קטן, כי הש"ך הוא פוסק נפלא אשר כל בית ישראל נשענים עליו וכתב בסי' רנ"ג ס"ק ט"ז דהלכתא כרמב"ן במלחמות שחולק על רש"י ותוס', ומתה"ד אין ראי', שזאת ידוע שבעל תה"ד לא ראה ספר רמב"ן ורשב"א ור"ן, וע"כ לא הביאם בשום מקום, ולא ראה כי אם פירש"י ותוס', ע"כ הלך בשיטתם, גם רמ"א שפסק שם באומר תנו מנה לבתי ותקנה בהם חגורה ולא קנתה חגורה מ"מ המתנה קיימת דהוי כשני צוואות, היא ג"כ בשיטת הרמב"ן, דאילו משום מעשה קודם לתנאי אפי' הכל צוואה אחת כן הדין, ומה שהקשה בקצוה"ח דבתה"ד בהגה מבואר שהם צוואה אחת, לק"מ לפירוש רמב"ן דהטעם משום שלא תלאן זה בזה, ה"נ כן, והיינו שני צוואות, ומה שהוצרך הרי"ף לומר שני צוואות תנו לו ד' מאה זוזי ותנו לו ברתי, דאל"כ בוודאי האומר תן לפלוני ויעשה זה, היינו שעבור הנתינה יעשה כן, ואם לא עשה חזרה הנתינה, וכמו האומר לאשה הלך מנה והתקדשי לפלוני ונתן לה אם אמרה בשעה שקיבלה אין רצוני להתקדש צריכה להחזיר המעות, ע"כ הוצרך הרי"ף לומר שהיא שתי נתינות לפלוני, אבל גבי ותקנה די לומר ששני דברים הם שלא תלאן זה בזה היינו שני צוואות. כ) ומה שכתב הרה"ג נ"י מקונצק מדברי הט"ז יו"ד ססי' רל"ו מפקוד יפקוד מאחר שתיבות אלו מיותרים נראה שהיא עיקר בשבועה, ה"נ בנ"ד דמה הי' לו להזכיר, זה אינו דמיון דהתם הקרים פקוד יפקוד לשבועה, וה"נ אם אמר לנסוב ברתי והבו לי' אי לא נסיב לא שקיל, רק התם שמעשה אחת היא העלאה שנאמר שהזמן אינו עיקר ע"ז מועיל הראי' שהיא עיקר לא בנ"ד, גם אינו ראי' כלל מדבריו ואפשר להקניטה מתכוין לפי שעה, אף לפי האמת הגט בלי תנאי ויכשירו הגט, מ"מ לפי שעה מצערה כמו גונב ע"מ למיקט: כא) ועוד ההיתר משום מעכשיו ג"כ בעינן דיני תנאים, הגם שבש"ע דיעה ראשונה שהיא עיקר דבמעכשיו לא בעינן דיני תנאים, זה לפי הכלל שלו במקום שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. מ"מ מפני שרבו החולקים כתב גם דיעה שני', ולדידן דגרירין בתר רמ"א הוי ספיקא דדינא גמור. כי בה"ג דיני גיטין ור"ח ובעל העיטור ורמב"ן ותוס' ורא"ש והטור והר"ן [הובאו דברי בה"ג ור"ח ורמב"ן ברי"ו מישרים נ"ט ח"א] שגם במעכשיו בעינן דיני תנאים, ואף שהה"מ פ"ו מהלכות אישות הלכה י"ז כתב שדעת כל הגאונים מעכשיו לא בעי דיני תנאים ומסיים קבלת הגאונים תכריע, הנה בה"ג ור"ח מהגאונים וס"ל גם במעכשיו בעינן דיני תנאים, כפרו בנ"ד שספק אם תכ"ד אם לאחר כדי דיבור אין לנו לגבב כל החומרות כדי לעגן את זו: כב) גם חילוק זה נכון משום שלא אמר בלשון ציווי רק בלשון עתיד "דיא וועסט נישט" כי האומר בלשון ציווי מורה על תנאי שמכח זה היא אסורה בזיקים שלא תנשא, וזה אי אפשר כי אם ע"י תנאי, אבל האומר "דיא וועסט נישט" כך יכול להיות בלא תנאי יוכל להיות שלא תנשא: כג) אך מ"ש עוד הרה"ג נ"י מקונצק משום שאמר "דיא וועסט נישט כו' ולא אמר "אין דיא" כמו בהא דביצה והבו בויו המחבר. ובכה"ג לכ"ע חזרה הוי וכמ"ש החכם ר' שם טוב בתשו' מהרי"ט סי' מ"ו דבאומר מהיום לאחר מיתה חזרה הוי [וכאן לא מועיל חזרה בגירושין תכ"ד] ומהרי"ט לא נחלק אלא משום שמקיימים שתי הלשונות גופא מהיום ופירי לאחר מיתה עכ"ד, הנה המעיין במהרי"ט בתשו' שני' להרב הנ"ל סי' הנ"ל דמוכיח מהא דר' יוסי אית לי' זמנו של שטר מוכיח עליו באמר הרי זה גיטך לאחר מיתה דינו כמהיום לאחר מיתה והוי גט ואינו גט אף דאין קישור לזמנו של שטר עם לאחר מיתה, ובאמת החכם ר' שם טוב אמר גם זמנו של שטר לא מהני ומהרי"ט השיג עליו, הנה דמהרי"ט חולק עליו על עיקר סברתו ג"כ: כד) ומה שהביא הרה"ג נ"י מקונצק ראי' לסברת רש"ט מרמב"ם פ"ו מהלכות ערכין האומר שור זה הקדש [בה"ב] לאחר ל' יום ושחטו בתוך ל' יום מותר בהנאה הקדישו למזבח הרי זה הקדש למזבח אבל אמר הרי זה הקדש מעכשיו לאחר ל' שחטו בתוך ל' אסור בהנאה הקדישו בתוך ל' למזבח אינו מוקדש, והנה מעכשיו ולאחר ל' ספק תנאי ספק חזרה ואי חזרה ניחא דרמב"ם לטעמי' בהקדש אינו מועיל חזרה תכ"ד אך נחוש שמא תנאי והיינו אם לא אחזור, וכיון שחזר והקדישו למזבח לא נתקיים התנאי ולא חל הקדש מעולם ויחול הקדש מזבח, אלא ודאי