אבני נזר אבן העזר שיד

ט) והרשב"א והר"ן ס"ל דלא חשוב מעשה כיון שעדיין לא חל שום דבר, ומחשבה דטומאה חשוב שחל מחשבה ליעשות כלי אף שעדיין לא נטמא, ועי' כריתות (כ"א) בהא דכל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסול מאכילת כלב, ובגמ' מפרש הטעם דלאסוקי טומאה מיני' עד שיפסל מאכילת כלב, ודעת רוב המחברים דאף שעדיין לא נטמא כיון דנחית לתורת קבלת טומאה טמא עד שיפסל מאכילת כלב דחשוב לאסוקי טומאה מיני', ה"נ חשוב חלות המחשבה במה שנחת לתורת קבלת טומאה, אבל אמירתו לגבוה שלא חל שום דבר לא חשוב מעשה, ומ"מ שפיר קאמר בקצוה"ח לשיטת הרמב"ם דהא דטמא עד שיפסל מאכילת כלב היינו דווקא בשכבר נטמא (והראב"ד כתב מרורות ע"ז] דנחת לתורת קבלת טומאה לאו מילתא, ה"נ מה שנחת לתורת קבלת טומאה לא חשוב שכבר חל, ואעפי"כ אמרינן לא אתי דיבור ומבטל מעשה אף שחשוב עדיין לא חל שום דבר, ה"נ אמירתו לגבוה לא אתי דיבור ומבטל לי', ושפיר מיישב הקצוה"ח את הרמב"ם לשיטתו, מ"מ אין ענין לנ"ד כלל: י) אך הא ודאי אין לחוש לפירשב"ם שדעת יחידית היא ותוס' בנדרים שם פירשו וכן מגרש ןביטל הגט לאו כל כמיני', והר"ן בתשו' הביא דברי רשב"ם וחולק עליהם, ומשום דמה דלא מהני חזרה תכ"ד בקידושין הוא מסברא שבגמר דעתו עושה אותם, וכ"כ בפירושיו לנדרים, ודעת הרא"ש ר"ת ור' אברהם אב"ד דעיקר דמועיל חזרה תכ"ד הוא מדרבנן, וריב"ש בתשו' רס"ו כתב ג"כ כטעם הר"ן, סוף דבר דעת רשב"ם דעת יחידית ומהר"י בן לב ח"א סי' כ"ח כתב דלדעת ריב"ש הנ"ל הוא מן התורה, והא (דרשב"ם) דהרא"ש] כתב בשם רשב"א ור"ן וחשש להם, והנה תיבת רשב"א ודאי ט"ס וצ"ל רשב"ם, אך מ"ש ר"ן, הרי לפנינו מפורש בר"ן בשני מקומות להיפוך ובוודאי כוונתו על הנמק"י שהביא הא דרשב"ם אך לא פסק כמותו, והנה דעת רשב"ם דעת יחידית והיא היפוך דעת ר"ת ור' אברהם אב"ד ותוס' ור"ן וריב"ש והה"מ פ"ו מה' גירושין הט"ז שיובא לשונו לפנינו, שהם בתראי נגד רשב"ם [וכן פסק ב"ש סי' ל"ח ס"ק נ"ו דלא כרשב"ם, וכן בתשו' דברי ריבות סי' י"א ורשד"ם סי' מ' תפסו בפשיטות דחוץ ממקדש ומגרש הוא אף לקולא ולא הזכירו פירוש רשב"ם כלל] ואין לחוש לה אף בוודאי, כ"ש בנידון דידן שספק היא, ונשאר רק החשש מהב"ח הנ"ל יא) אך הגם שהבאנו ראי' לדעת הב"ח מתוס' ב"ק, מ"מ בנ"ד י"ל שאינו נאמן שכך הי' כוונתו מתחילה, ובהא דתמורת עולה תמורת שלמים י"ל דנאמן משום מיגו דאי בעי מתשיל עלה, ואף דאין נשאלין על התמורה כיון דתמורה חיילא בטעות, מ"מ י"ל על גוף ההקדש יתשיל, וממילא נעקרה התמורה, והרי מפורש פרק האשה רבה בקונמות דנאמן משום בידו לאתשולי עלה, אבל בנ"ד שמשנתן לה הגט שוב אינו בידו לחזור יש לומר שאינו נאמן: יב) ונראה דתלוי בטעם תכ"ד, דלהרמב"ם מפני שהוא כטועה, והיינו שאין דרך להשתנות הדעת בזמן מועט [ובוודאי תחילה טועה] ומה"ט נאמן ג"כ שכך הי' דעתו מתחילה אך לדעת הר"ן משום שתחילה כך הי' דעתו שיוכל לחזור בו, א"כ אין לנו ראי' שלא שכיח שישתנה דעתו בזמן מועט כזה, וע"כ י"ל שאינו נאמן, ומדברי הה"מ פ"ו מה' גירושין הט"ז נראה דכהר"ן ס"ל שכתב על הא דכתב הרמב"ם אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו אפי' תכ"ד, דהוא משום דבגירושין תכ"ד לאו כדיבור דמי, ואי כטעם הרמב"ם משום דהוי כטועה הכא אינו כטועה בשעת עשיית השליחות שלא ביטל תכ"ד לעשיית השליחות, אלא ודאי ס"ל להה"מ כטעם הר"ן, ובאמת צ"ע על הה"מ שכתב דברים אלו על הרמב"ם, ולשיטתו פ"ב מה' שבועות לא הוצרך בזה כנ"ל, ואולי אשתמוט לי' באותה שעה דברי רמב"ם פ"ב משבועות: יג) והנה דעת הט"ז סי' ל"ח והב"ש שם סק"ב היפוך מדעת הב"ח שהב"ח הובר דתכ"ד אפי' בקידושין יכול להטיל תנאי ואלו הט"ז והב"ש. ס"ל דאפי' בשאר דברים שיכול לחזור תכ"ד מ"מ אינו יכול להטיל תנאי תכ"ד: יד) והנה מט"ז משמע דאפי' חזרה אחר הנתינה לא מהני והביא ראי' משנים אוחזין, ובראי' זו השיגוהו האחרונים והדין עמהם, אך בתנאי לדינא יש פנים לדבריו לפמ"ש בתשו' הרא"ש כלל מ"ו סי' ב' שיכול לבטל התנאי אחר המעשה שאפילו לא יתקיים התנאי יתקיים המעשה וכהא דכתובות (ע"ג.) כיון שכנסה אחולי אחלה לתנאי, והטעם דלולי דילפינן מב"ג וב"ר הוי אמרינן דלא אתי תנאי ומבטל מעשה ואפי' לא נתקיים התנאי המעשה קיים אלא שלמדין מב"ג וב"ר, וע"כ בעינן דיני תנאים כעין ב"ג וב"ר דאין לך בו אלא חידושו, וכיון שכן שהמעשה בפ"ע וראוי להתקיים בלא קיום התנאי אלא דילפינן מב"ג וב"ר ע"כ יכול לבטל התנאי שהוא מעשה בפ"ע ואין קיום המעשה תלוי בו דדיבור בעלמא הוא ואתי דיבור דביטל התנאי ומבטל דיבור של התנאי ונשאר המעשה קיים עיי"ש באריכות, ומבואר מדברי הרא"ש שאין פירוש תנאי שכשלא נתקיים אין התחלה למעשה כי לא רצה באופן זה, דא"כ מה יועיל מה שמבטל אח"כ, סוף סוף תחילה לא הקנה רק באופן שיתקיים התנאי רק המעשה ראוי להתקיים אף אם לא יתקיים התנאי כיון שרצה בעצם המעשה רק דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר שיכול להטיל בו תנאי שאם לא יתקיים התנאי יתבטל המעשה, וע"כ כשמבטל זה נשאר המעשה בתוקפו מאחר שלא הי' ביטול למעשה מצד התנאי ודו"ק: טו) והנה לשיטת הרמב"ם בטעם חזרה תכ"ד משום דהוי כטועה וא"כ כשלא חזר לגמרי רק הטיל בו תנאי והוי טועה במה שלא הטיל בו תנאי וזה לא חשוב טעות במעשה דהא אפילו הטיל תנאי חשוב רצון אל המעשה, ואי אפשר שיחשב תנאי מצד שטעה וכאילו דעתו הי' לתנאי, שהרי המתכוין לומר עולה ואמר שלמים אף עולה אינו ולא נעשה עולה במחשבה לבד, וה"נ לא נעשה תנאי במחשבה לבד ונשאר המעשה בתוקפו: טז) מ"מ קשה להעמיד יסוד על הא דתשו' הרא"ש, דהנה תחילה כתב הרא"ש דלא מהני ביטול תנאי היכי דלצעורה מכוין, ושוב הביא מהרמב"ם דאפי' היכי דלצעורה מכוין מהני ביטול, ואח"כ כתב טעם הנ"ל, ובאמת לפי טעם זה אין נ"מ בין לצעורה מכוין או לא: