אבני נזר אבן העזר שיג

מועיל לולי שמעשה קודם לתנאי כיון שאינו חוזר אלא שמפרש דבריו הראשונים, וכן בתשו' חכ"צ סי' קט"ו נטלתו וזרקתו לפניו דלא הוי קידושין היינו שזרקתו תכ"ד, ואף דבקידושין תכ"ד לאו כדיבור דמי, היינו באומרת הן או קדשני, אבל קיבלה בשתיקה הזריקה תכ"ד מברר שלא נתרצתה מעולם עיי"ש וה"נ באמר תנאי תכ"ד דמפרש דבריו שלכך נתכוין תחילה: ב) והגם שהרמב"ם בפירוש המשניות פ"ה דתמורה דתכ"ד בגטין וקידושין ואינך אינו יכול לומר תנאי דעל מנת, ואף דבעל מנת פסק הרמב"ם בהלכות דלא בעינן דיני תנאים, לא קשיא שהרי בפי' המשניות פ"ג דקידושין דבעל מנת בעינן תנאי כפול, וה"ה שאר דיני תנאים, ובהלכותיו כתב דע"מ א"צ תנאי כפול ולא שאר דיני תנאים, ממילא לפמ"ש בפירוש המשנה בע"מ בעינן תנאי כפול ה"ה שאר דיני תנאים, והרי כל ראיות הגאונים מכמה משניות תנאי בקידושין בלא כפילא, הנה כל היסוד תנאי כפול, וע"כ בפי' המשנה לא ס"ל, ובהלכותיו חזר בו או שיש טעות בתיבת ע"מ, וזה מבואר בפוסקים שאין להעמיד יסוד על תיבה אחת בפירוש המשניות יען הוא מועתק מלשון ערבי: ג) ובמ"ש דהרמב"ם בפירוש המשנה שכתב דלא מהני בגיטין וקידושין תנאי תכ"ד היא משום מעשה קודם לתנאי, ארווח לן טעמא מה דבהקדש מועיל תנאי תכ"ד, ולמ"ש הטעם פשוט, דבהקדש לית בי' משום מעשה קודם לתנאי כיון דאינו רק דיבור לבד, ומ"ש הרמב"ם נזיר ואינו מגלח אפי' בעל מנת היא משום מתנה על מה שכתוב בתורה כמ"ש במחנה אפרים הלכות צדקה, וכ"כ בשטמ"ק נזיר (י"א.) דבנזירות שהוא דיבור לבד לא בעינן דיני תנאים, ואמנם כי לדעת הרמב"ן פ"ב דביצה הא כללא דבדיבור לא בעינן דיני תנאים הוא בתנאי דאם לבד, משום דבמה שאין מעשה האי אם כלאחר דמי, אבל בעל מנת אין חילוק בין דיבור למעשה, אך שטמ"ק הנ"ל כתב כן להדיא בע"מ [ואם תאמר דהאי ע"מ טעות המעתיק כנ"ל שלא יסתרו דבריו שבפי' המשנה עם שבהלכותיו אתי שפיר גם להרמב"ן: ד) והנה יש להביא דוגמא לסברת הב"ח מדברי התוס' ב"ק (ע"ג:) בד"ה ונמלך דאף למ"ד תכ"ד לאו כדיבור דמי, מ"מ לפרש דבריו מהני תכ"ד, והיינו דטעם תכ"ד כדיבור דמי משום שהדבר רחוק שישתנה דעת האדם בשעה מועטת כזה, ע"כ כשחזר בו אמרינן גם בתחילה בלא דעת דיבר, וזה שכתב רמב"ם פ"ב מהלכות שבועות שזה דומה לטועה, ור' יוסי דס"ל לאו כדיבור דמי ואינו יכול לחזור לא ס"ל סברא זו דהוי כטועה וע"כ דנשתנה דעתו, אבל לפרש דבריו ראשונים נאמן, שדבר רחוק שתכ"ד נשתנה דעתו, ובוודאי כך הי' כוונתו, וזה שכתבו תוס' ד"ה תרי דלמה דמסיק לחלק בין תכ"ד קטן לתכ"ד גדול, בתכ"ד גדול אף לפרש דבריו אינו נאמן, והיינו דכיון דתכ"ד קטן יכול לחזור, ע"כ ס"ל דמשום שאין דרך שישתנה דעתו בזמן מועט אמרינן שמתחילה בלא דעת דיבר והוי כטועה, ע"כ תכ"ד גדול דרך שישתנה דעתו, דאל"כ היינו אומרים ג"כ דהוי כטועה, וכיון שדרך שישתנה דעתו, שוב אף לפרש דבריו אינו נאמן ואמרינן דנמלך הוא: ה) מעתה בגיטין וקידושין דתכ"ד לאו כדיבור דמי דהני דחמירי אין אדם עושה אותם רק בישוב דעתו [וכה"ג כתב הר"ן בנדרים אך לשיטת רמב"ם משום שדומה לטועה, צ"ל קצת באופן אחר] ולא תלינן שבלא דעת דיבר ולא הוי כטועה, וזה כשחזר בו, אבל אם פירש דבריו ראשונים נאמן כיון שאין דרך שישתנה דעתו בזמן מועט אף במילי אחריני, כ"ש בהני דחמירי, ובוודאי לכך כוון מתחילה, ואין דנין אותו כדברים שבלב כיון שתכ"ד נתגלה כוונתו שבתחילה, וכמו למה דס"ד דר' יוסי ס"ל לאו כדיבור מ"מ נאמן לפרש ולא הוי דברים שבלב ה"נ בזה: ו) ועוד חשש דעת הרשב"ם ב"ב (ק"ל) דהא דבקידושין תכ"ד לאו כדיבור דמי היינו לחומרא מדרבנן אבל לא לקולא ותכ"ד כדיבור דמי כמו בשאר דברים, והרה"ג נ"י מקונצק כתב דבמגרש גם רשב"ם מודה דמדאורייתא עפ"י דברי קצה"ח בטעם דהקדש לא מהני חזרה תכ"ד משום דכמסירתו להדיוט, ואף דבמסירה להדיוט מהני חזרה היינו דאתי דיבור ומבטל הדיבור ונשאר המסירה לבד דאינו קונה, משא"כ בהקדש הדיבור גופי' מעשה, ומזה הוליד דלדעת הרמב"ם בגירושין אפי' לא אמר הרי את מגורשת מגורשת מה"ת, ושוב לא אתי דיבור ומבטל מעשה עכ"ד, וזה אינו דטעם מגרש לא בעי דיבור משום שנכתב בגט הרי את מגורשת וכאילו אמר דמי, אבל איך יהי' עדיף מדיבור, הגע עצמך הנותן שטר מתנה לחבירו וכתוב. בו שיקנה לאחר שלשים יום לא יוכל לחזור תוך שלשים, דוודאי א"צ דיבור במתנה כמו בגט ועדיף מינה, וכן הנותן מתנה בשטר לא נאמר תכ"ד כדיבור דמי, ולמה פרט הש"ס מגרש כיון דכל מתנה בשטר אינו יכול לחזור, ולא אמרינן במעשה המוכיח על הכוונה לא אתי דיבור ומבטל מעשה רק אם עשה המעשה בגוף החפץ כעין מעשה דכלי לענין טומאה שעשה מעשה בגוף הכלי או למסקנא דמחשבה דטומאה עצמה נחשב מעשה, ולענין הקדש שפיר קאמר הקצוה"ח כיון דדיבור עצמו נחשב מעשה ודפח"ח. ז) ובדברי הקצוה"ח מיושב קושיית הרשב"א והר"ן בסוגיא דבר פדא במה דאיתא שם משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אינו יכול לחזור, והקשו ז"ל דמה ענין זה לזה, ולפי דברי מיושב כיון דדיבור עצמו נחשב מעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה: ח) ונ"ל שזה דעת הרמב"ם דע"כ אינו יכול לחזור משום דאמירה לגבוה חשוב מעשה, דלשיטתו אי אפשר לפרש כמו שתירץ הר"ן דחשוב כמו מעכשיו דהנה מפורש בר"ן דהאומר לאחר ל' עולה מעכשיו שלמים כיון דתכ"ד אמר מעכשיו שלמים חיילא קדושת שלמים, מבואר דלאחר כדי דיבור לא מהני אמירתו מעכשיו שלמים, והוא הר"ן לשיטתו דהקדש לאחר ל' דינו כמעכשיו, ע"כ לא יוכל עוד להקדישו קדושה אחרת, אבל הרמב"ם פ"ו מה' ערכין הלכה ט' האומר שור זה הקדש לאחר שלשים לבדק הבית והקדישו תוך ל' למזבח, הרי זה הקדש למזבח, ע"כ לא ס"ל דהוי כמעכשיו, ושוב יקשה קושיית הר"ן מ"ש ממשוך פרה ולא תקנה רק לאחר ל' דיכול לחזור בו, וע"כ כנ"ל כיון דדיבור עצמו חשוב מעשה כדברי קצה"ח הנ"ל, וזה סיוע לדברי קצוה"ח: