אבני נזר אבן העזר לא

לא שייך בפצוע דכה, אין ללמוד פצוע דכה מממזר, משא"כ לדידן דקי"ל התם כשאר פוסקים החולקים על התוס' והרמב"ם: יד) ומ"מ י"ל בדרבנן סמכינן על התוס' והרמב"ם הנ"ל, [גם יש לצרף דעת הראב"ד, הובא בשטמ"ק כתובות (י"ג.) דמשום מעלת יוחסין לא מפקינן איתתא מבעלה היכי שנשאת אליו בהיתר, וא"כ אף שהשוו חכמים פצוע דכה לממזר, הלוא בממזר גופי' אם הי' משכחת שיהי' הנשואין בהיתר לא הי' מוציאין אותה, וא"כ בנ"ד שיש לו אשה מכבר, אם יהי' ספק פצוע דכה לא נוציא אותה]: טו) ואחרי שבררנו בעז"ה דספק פצוע דכה מותר לכל הפוסקים, נבאר אם זה דווקא בספק דמציאות או אפי' בספיקא דדינא, ועיין במל"מ בענין ספק נגעים להקל שכתב דהיינו דווקא בספק דמציאות אבל לא בספיקא דדינא אולם נראה ראי' מש"ס בכורות (נ"ח:) בספק ר"ה למעשר בהמה אימת אם באחד באב או אחד באלול, דמחמת זה נעשה עשירי ספק עיי"ש, הרי דקרא דממעט עשירי ספק אף ספיקא דדינא ממעט, וכן מפורש בר"ן סוף פ"ק דקידושין בענין כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל דאף דערלה הלכה למשה מסיני הלכה כמיקל משום דכך נאמרה הלכה ספיקא מותר, וספק ממזר דומה ממש לספק ערלה דהוי היתר גמור, אפי' באמת הוא ממזר, וע"כ מותר אפי' בתרתי דסתרי כדברי מהרי"ט, ואפי' בביאה אחת דממנ"פ יש איסור או איסור פצוע דכה או איסור ממזר כדברי רמב"ם הנ"ל, וכ"כ בחת"ס דספק ממזר דומה לספק ערלה, וע"כ יש ללמוד משם דה"ה בספיקא דדינא ויותר מזה דאפי' יחיד במקום רבים הלכה כמותו בספק ממזר מדאורייתא וכמ"ש הר"ן שם בספק ערלה עיי"ש, וכ"כ בשטמ"ק ב"מ בעשירי ודאי ולא עשירי ספק דאפי' הוי רובא שהוא עשירי חשוב עשירי ספק, מעתה זכינו לדין שיש לסמוך על שיטת ר"ת נגד רוב בנין ורוב מנין ובלי ספק זה טעם הסומכין על ר"ת שהביא הרמ"א, ולכאורה יפלא איך עשו מעשה להקל באיסור תורה נגד רוב הפוסקים, אך לפמ"ש כדין וכתורה עשו: טז) איברא דיש לפקפק בהוראה זו, דכי אמרינן ספק ממזר מותר ואפי' באמת הוא ממזר מותר כיון שלא נודע לו היינו כשיש ספק אם הוא ממזר, שהתורה לא אסרה אלא כשהוא ממזר ויודע שהוא ממזר, וע"כ אפי' אלי' הנביא לא יגלה ממזרים, דכל זמן שלא נודע אין כאן איסור, אבל כשהוא יודע שהוא ממזר רק שספק אם התורה אסרתו, זה בודאי ספיקא דאורייתא שהוא ממזר ודאי, וכה"ג חילקו התוס' כריתות (י"ט:) בד"ה דהא עיי"ש, וא"כ בניטל ביצה אחת, דלדעת הפוסקים האוסרין הרי אסרה תורה פצוע ביצה אחת, וזה יודע שהוא פצוע ביצה אחת רק שלא ידע שהתורה אוסרתו, ומה זה ענין לספק פצוע דכה, ולא דמי לעשירי ספק דבכורות, דאף דהספק נצמת מחמת הדין, מ"מ אין הספק בדין עשירי גופי' אם עשירי כזה יהי' קודש אלא דמחמת הדין נעשה ספק אם זה עשירי, וכן בצלף בחו"ל דפרק כיצד מברכין וכשית בכרמא דפרק תולין דהספק אם צלף הוא אילן או לא, והתורה לא חייבה בערלה אלא אילן, והרי בזה ספק אם הוא אילן, וכן כשית בכרמא דהתורה אסרה ירק בכרם והרי ספק אם זה ירק, אבל כאן הספק אם התורה אסרה פצוע ביצה אחת ואין כאן ספק במציאות כלל אלא אם התורה אסרה זה, והא ודאי לא מהני להתיר, ואם לא כן למה גילו חכמים כלל דין הלמ"מ דערלה, שהרי אם לא יודע לא יהי' איסור, אלא ודאי דמה שאינו יודע האיסור לא מהני כלל להחשב ספק ערלה, הגם שיש לדחות הוכחה זו מ"מ האמת יורה דרכו: יז) וראיתי להרא"ש ז"ל סוף פ"ק דקידושין בענין הברכה והרכבה דערלה בחו"ל דמותר כיון דהלכה כמאן דמיקל בחו"ל, וראב"י ס"ל שלהי סוטה דאין ערלה בהברכה והרכבה, והביא ראי' מדברי התוס' דפסקו דאין נטע רבעי בחו"ל כיון דאיכא דתני כרם רבעי והלכה כמאן דמיקל, ובספר שעה"מ דקדק בדבריו דל"ל לאתויי מדברי התוס', הלוא ש"ס ערוך היא בברכות ושבת הלכה כמאן דמיקל בחו"ל, ולפמ"ש אין ענין מדברי הגמ', דהכא הוא יודע שהוא הברכה דערלה, והפלוגתא בסוטה אם נטע ממש דווקא אסרה התורה או אפי' הברכה והרכבה ואין כאן ספק במציאות, דאת"ל התורה אסרה הברכה והרכבה הרי ידע מה שאסרה תורה, ולא דמי לצלף שהתורה אסרה אילן והוא לא ידע אם זה מין אילן וכן בכשית וכנ"ל, וע"כ הביא הרא"ש ראי' מדברי התוס' שהתירו נטע רבעי משום דהלכה המיקל בחו"ל אף שידע שהוא נטע רבעי ואת"ל שהתורה אסרה נטע רבעי הרי ידע שהוא מין שאסרה תורה ואעפ"כ התירו התוס' וה"ה בזה: יח) ובאמת צ"ע בטעם התוס' והרא"ש שהתירו נטע רבעי והברכה והרכבה בחו"ל, ואולי ס"ל דהא דהלכה כמיקל בחו"ל אינו משום ספק ערלה אלא מטעם אחר [או. משום דספק הלמ"מ להקל, וכן משמע בתוס' דמקואות פ"ו מ"ז דווקא בעיקרו מה"ת ושיעורו הלמ"מ ספיקו להחמיר, אבל לא בדבר שעיקרו מהלמ"מ] והא דפריך הש"ס למ"ד ערלה בחו"ל הלכה למה ספיקו מותר פירש"י היכא מזלזלינן בי', משמע דמדינא מותר רק משום דלא לזלזלי בי' הי' לנו להחמיר, וע"כ פירש"י פרק כיצד מברכין בטעם הלכה כמותו בחו"ל משום דבחו"ל מדברי סופרים, ואין הטעם כלל משום דכך נאמרה הלכה ספיקו מותר, דא"כ למה פירש"י משום דמדברי סופרים, אלא ודאי דהא דהלכה כמיקל אינו כלל משום דכך הלכה דספיקו מותר אלא משום דהלמ"מ דינו כדרבנן לענין זה לילך אחר המיקל: יט) הן אמת דקשה לי לפי זה להר"ן דכתב ספ"ק דקידושין דטעם הלכה כמותו בחו"ל משום דכך נאמרה הלכה דספיקו מותר ובפ"ק דר"ה כתב דנטע רבעי מותר בחו"ל משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ולפמ"ש דברים אלו סותרים זה את זה: ב) ויש לומר דלשון הש"ס ספק ערלה כו' וערלה הוא שם האיסור כדילפינן מערלתם ערלתו ערלים שלא יצבע בו ולא ידליק הנר, וזה מותר בחו"ל דדווקא שיודע האיסור, הגם דלא שייך לומר שהאיסור משום שיודע שאסור, דאיך יתחיל האיסור, מ"מ יש לפרש שיודע דכה"ג בא"י הוי ערלה, וע"כ לשון הש"ס כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל דכיון שאינו יודע שבא"י אסור מותר בחו"ל, וע"כ נטע רבעי דמספקא לן אם אסור בא"י מותר, ועדיין בקידושין (ל"ט.) כל האומר אין ערלה בחו"ל לא יהי' לו נין ונכד כו',