אבני נזר אבן העזר רצה

וכו' ואח"כ חטף הבעל מידה את הבית יד עם הגט והראה לה ולהם הגט וכשבאתה בבית הסוהר בלובלין נשא הבעל אשה עפ"י ב"ד, ואח"כ נשלחה לארץ גזירה, ובהיותה שמה נשאת לאיש שם באומרה מדבעל נשא אשה מוכח שהיא גם כן אינה אשת איש והנשואין הי' בחופה וקידושין בעדות בעלי פסק ארץ גזירה: תשובה א) הנה דעת מעלתו לפסול הגט, ואף דהרמ"א פסק שבדיעבד אם לא קראו הגט אם נשאת לא תצא, הרי התנה הרמ"א שנמצא הגט בידה, אבל בנ"ד שהבעל חטף מידה הגט וגם לא קראוהו אח"כ אף אם נשאת תצא: ב) ולי נראה דבנ"ד דומה לנמצא הגט בידה, דהנה במה שכתבו תוס' שאם קראוהו אח"כ מגורשת דעת הפנ"י דווקא תוך כדי דיבור או עכ"פ כשעסוקין באותו ענין, אבל אח"כ לא מהני דאף שידוע שנתן לה גט כשר מ"מ כיון דבשעת מעשה לא קראו ואין אשה מתגרשת בלא עידי מסירה לשיטת תוס' דעידי חתימה בלא עידי מסירה לא מהני לדידן דקי"ל כר"א ולר"ת אפי' לר"מ] אך דעת המרדכי דווקא שלא קראוהו כלל אינה מגורשת אבל קראוהו אח"כ מגורשת, אך דעת הרמ"א בשם הרי"ו נראה לי כפי מה שפירש הוא עכ"ד פנ"י, והיינו הא דאם נשאת לא תצא משום דעיקר הלכה דעידי חתימה בלא עידי מסירה ג"כ מהני כמבואר ברי"ו, וא"כ התוס' דס"ל דלא סגי בלא עידי מסירה ע"כ לא מהני קריאה כי אם תוך כדי דיבור: ג)והנה באבני מילואים סי' ל"א פירש טעם היתר אם קראוהו אח"כ כיון שביד העדים לקרותו חשיב מגרש בעדים כיון שיכול להתברר ע"י שיקראוהו אח"כ, ומבואר מדבריו שם שאף אם לא קראוהו דומה להלכו עדים למדינת הים דמ"מ חלים הגירושין, עיי"ש, ואמנם דברי רמ"א בשם רי"ו הם כדברי הפנ"י דלשיטת תוס' לא חלין הגירושין בלא קריאה, אך שאם נשאת סמכינן על הרי"ף ורמב"ם, דלדעת האבני מלואים אף אם לא נשאת הא כיון שהגט בידה סמכינן שבוודאי נתן לה הגט בעידי מסירה או שזה הגט שנמסר לה בעידי מסירה שלא קראוהו את"ל שאז לא הי' גט נתן לה הגט בעידי מסירה אחרים, וכמו כל אשה שהביאה גט בעידי חתימה שנשאת אף שלא הביאה עידי מסירה לפנינו אלא ודאי פסק רמ"א משום דהעיקר כרי"ף ורמב"ם*): **( הגהה ונראה לי ראי' לדעת הרי"ף ורמב"ם וסייעתם דעידי חתימה מועילים בלא עידי מסירה מש"ס יבמות (ל"א:) דמקשה מ"ט לא תקנו זמן בקידושין שמא יחפה על בת אחותו ומשני משום דאיכא דקדיש בכספא, ומקשה והא עבדא דאיכא דקדיש בכספא, ופירשו התוס' עבדא גט שחרור שיש קונה עצמו בכסף עיי"ש, והנה זמן דגט שיחרור פירשו התוס' גיטין (י"ז.) שאם לא יהי' בו זמן יאמר העבד שקודם לכן נשתחרר ויוציא עצמו מרבו שני שקנאו קודם שנשתחרר באמת עיי"ש והשתא בשלמא בעבד אם יקנה עצמו בכסף ולא יהי' לו עדים לא יהי' נאמן כלל שקנה עצמו ואם יהי' לו עדים יעידו העדים מתי נשתחרר. אבל בגט שיחרור לא מבעיא אם נאמר ששיחרור לא חשוב דבר שבערוה דיש חשש שישחררנו בלא עידי מסירה כמו שטר מכר ומתנה דמהני בעידי חתימה לכולי עלמא, אך אפי' אם נאמר דחשוב דבר שבערוה משום שמתירו בבת חורין ובעי עידי מסירה, מ"מ שמא לא יבואו העידי מסירה לפנינו, ושפיר הועילו חכמים בתקנתם במה שתקנו זמן בגט שחרור, ואם יקנה עצמו בכסף לא יהי' חשש כנ"ל, אבל בקידושין מה הועילו שלא יחפה אם יקדש בכסף, ואם תאמר שנשאל העידי קידושין בשטר קידושין נמי נשאל העידי מסירה, ואם תאמר שלא יהי' עידי מסירה לפנינו א"כ מה נועיל אם יקדש בכסף ולא יהי' עידי קידושין לפנינו, אלא ודאי גט וה"ה שטר קידושין מהני עידי חתימה בלא עידי מסירה, ע"כ איכא חשש טובא שלא יהי' עדים כלל מתי נתקדשה, אבל קידושי כסף כיון שאין מועילים בלא עדים נשאול את העדים: עד כאן הגהה**( ד) יהי' איך שיהי', אם טעם ההיתר משום דהעיקר כרי"ף ורמב"ם או משום דחשוב עדים הואיל ובידם לקרות כדעת האבני מלואים, מה שאם לא ראינו הגט בידה אם נשאת תצא משום דחיישינן שמא לא מסר לה גט כלל דקי"ל בעל שאמר גרשתי אינו נאמן להקל ע"כ אף שאמר לה זה גיטך אינו נאמן: ה) והנה בטעם דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן יש ג' סברות א' משום דאם איתא דגירשה קלא אית לה, הב' טעם הרמב"ם שמא גירשה בגט פסול, ג' טעם הפנ"י בלא קראוהו הואיל ולא נעשה כדין שלא קראוהו יש ריעותא, ובנ"ד שהעדים רצו לקרותו אך שע"ה הם ולא יכלו לקרותו אזיל לי' טעם הפנ"י, ומשום דאם איתא הוה לי' קלא הלוא באמת יצא הקול ע"י עידי מסירה, וטעם הרמב"ם שמא בגט פסול גירשה לא שייך בנ"ד כיון שידוע שכתב גט כשר בב"ד מהיכי תיתי ניחוש שנתן לה גט אחר פסיל, והא אינו חשוד לקלקלה, וזה דומה לעיילי' לבי ידי' ואפקי' דלא חיישינן שמא דבר אחר הוציא מבי ידי' ומשום שאינו חשוד לקלקלה: ו) עוד יש להמציא היתר ע"י שישאלו לבעל עכשיו אם באמת גט הי' ובטח יאמר הן ויהי' נאמן משום הודאת בע"ד, שהתוס' גיטין (ג'.) כתבו דחשוב חב לאחריני משום דאסר לה אכהן, וזו שנבעלה לאחר אף שבשוגג הי' מ"מ נפסלה לכהונה מדאורייתא ושוב לא הוי חב לאחריני ונאמן משום הודאת בע"ד: ז) הגם שעכשיו אמירתו להתירה לבעל שנשאת לו הוא מתיר דבר שבערוה ולענין זה לא הוי בע"ד שאינו בע"ד רק לענין עיקר אישות אבל לא לענין ההיתר לבעלה שני, וכיון דהיתר זה צריך עדים שדבר שבערוה היא אין הבעל נאמן, שתי תשובות בדבר, הא' כיון שאינו מתירה לעצמו דאסור להחזיר גרושתו משנשאת רק לבועל דהיא חייבי עשה, ולדעת הנוב"י והשב שמעתתא חייבי לאוין לא חשוב דבר שבערוה, ונהי דעיקר דבר שבערוה בסוטה כתיב היינו משום דבסוטה טומאה כתיב בה כעריות אבל לבועל כיון דאינו אלא לבועל אין דינו כעריות כמ"ש התוס' יבמות (ג':) לאו דבר שבערוה היא: ח) אך אפי' לדעת תוס' רי"ד דחייבי לאוין חשוב ג"כ דבר שבערוה, מ"מ בנ"ד ששוגגת היתה שסברה שכדין נתגרשה ואין האיסור רק מדרבנן