אבני נזר אבן העזר רפז

זוד מרדכי שהקריאה דל"ת שני של דוד וכן דלית של מרדכי כאלו הי' בט', ומ"מ אם יחתום דוט או מרטכי נחשבנו טעות ברור ולא נשגית בחתימתו, כן י"ל בזה וכ"ש חתימת אשה, בפרט אם אינה נושאת ונותנת שאין דרכה לחתום בשטרות, ועל מה שחותמת באקראי באגרת אין משגיחים, אך אף אם חותמת בשטרות, בנ"ד י"ל שהוא טעות ברור כנ"ל, ועל מה שהם אותיות מתחלפים ודאי אין לסמוך כשאינו שעת הדחק גמור שלא נוכל להשיג גט אחר אז הי' ראוי להתיישב בדבר, וכ"ש בנ"ד שיש עוד שינוי שמה שלא נכתב שם עריסה וגם שם יאדקא לא נכתב כראוי והי' תרתי לריעותא לומר שאינה אשה זו, וע"כ יכתבו גט שני, ואם נותנין שני גיטין בזה אחר זה אין מודיעין לבעל ולסופר בשעת כתיבת גט ראשון מן הגט השני ושוב אין חשש כלל, ואבקש בל להטריחני עוד בדבר הזה: ידידכם הדו"ש הק' אברהם. סימן קסו ב"ה יום ג' מו"מ במחובר תרנ"ד פה סאכטשאב. כבוד אהובי הרב הגדול המפורסם צנא מלא ספרא אוצר בלום כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י. א) אשר כתב שאיננו מבין למה אינו דומה לנידון רעק"א, לא ידעתי למה לא יבין, דשכאומר תן גט לאשתי שרה בת יעקב, והיא בת נתן, וכיון שאין לו אשה בת נתן, על כרחין דבריו בת נתן טעות ופטפוטי דברים בעלמא הם, וזה מוכח מתוך הלשון עצמו, דאשתו בת נתן אינו נמצא כלל, על כן הוא כמאן דליתא, אבל בנ"ד אולי ימצא שם איש כשם השליח בעיר אחת שמה פיליץ, א"כ הלשון שהאיש מאותו העיר השליח, ואף שלבו על השליח שבמקום האשה, הוא כמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר דלא הוי תרומה, ועיין תוס' רי"ד ב"ב (קמ"ו) מבואר שם דאף דברים שבלב דמוכחין לא מועיל בכגון זה, האומנם כי דבריו לא נתבררו לי מנין לנו ללמוד כן ממשנה זו, וע"כ פלפלתי בתשובתי בזה, אך כתבתי דלא מהני שיעשו הדברים שבלב ובלב כל אדם לבד דיבור: ב) ואשר כתב מתשו' מהרשד"ם בסופו דכל שאינו ידוע לנו שיש עיר אחרת ששמה כך לא נחוש לשינוי מועט בין מלא לחסר, דהכל יודעין שהכוונה לעיר זו, ואף שמצאנו בתלמוד חיישינן לשני שוירי, והנה לא ביאר החילוק, אמנם החילוק פשוט, דשינה שם העיר לא פסול רק משום לעז, וכל שאין ידוע מעיר אחרת ששמה כך ידעו הכל שעל עיר זו המכוון ולא יחושו לעיר אחרת שאין ידוע, וכל זה אין ענין לנ"ד שאם יש עיר שמה כך וגם יש איש כזה גוף השליחות בטל: ג) ומ"ש עוד דשפיר נוכל לקרות פיליץ כמו פילץ כמו וועלוויל ונקרא וועלוול, דברי תימה הם, דהתינח אם הי' נכתב פיליץ היינו אומרים דאין שינוי במבטא, אבל בנ"ד אנו אומרים דמסתמא קרא השליח בחיריק כמשפט היוד, והוי שינוי במבטא: ד) ואשר כתב על מ"ש בנ"ד לפלפל מטעם זכיי', הלא הר"ן כתב ריש פרק התקבל אפי' עשאה שליח מ"מ אינו מועיל משום זכי', אין ענין לנ"ד שנשבע שלא יבטל, וכן כתבתי בתשובתי שנתן גט ונשבע שלא יבטל, הנה שהגט אצלו בהסכם גמור, ומהיכי תיתי ניחוש שמא יבטל, והיינו דבממנה שליח לקבלה עוד אינו מוכח ומורה על רצון גמור כיון שבידה לחזור, ועיין תוס' ב"ק (ע"ג) בד"ה שהעידו בבת אחת והוזמו שהעדים אינם נפסלין תכ"ד כיון שעדיין בידם לחזור, ואף אם לא חזרו העדות חל למפרע, דהא טעם חזרה תכ"ד כתב הרמב"ם דאגלאי מילתא דהוי כטועה, וע"כ כשלא חזר מחמת עצמו לא הוי חזרה, כמ"ש הריטב"א הובא בבדה"ב חו"מ סי' כ"ח. וא"כ העדות חל תיכף, [רק אם חזר אמרינן דהי' טועה] מ"מ אינו מזיד גמור כיון שהי' בידו לחזור, ובכתובות (ל"ג.) דמקשה ונתרי בי' תכ"ד אף דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן, נראה לי לפרש דאת"ל צריכין התראה הויין עד שהתרו בהן כעדות שאי אתה יכול להזימה, ועדותן רק לאחר התראה במה שלא חזרו. והוה התראה בשעת אכילת איסור, ולדברי התוס' הנ"ל אף אליבא דאמת הוי עדות שאי אתה יכול להזימה עד לאחר כדי דיבור] והכי נמי אינו רצון גמור כל זמן שבידה לחזור, ובגיטין (י"א:) קרי לי' חב לאחרים מה שלא יוכל לחזור אף שעשאה שליח לשחרר. ובתוס' רי"ד ב"ב (קמ"ו:) בהא דברוך הטוב והמטיב ולא בטל גיטא, שעבור זה שמת שעדיין לא נתנו לה והרי היא ברשותו ליתן או לבטל, אבל ביטול לא הוי עד שיבטל בפירוש, (וכן משמע מפירש"י גיטין (ל"ד) ולא בטל גיטא אם נתנו לה למחר, נראה דאם תיכף לא הוי גט, דזה הוי כפירש שעוד יתיישב בדעתו אם ליתן או יבטל, אך כשעבר איזה זמן ולא ביטל הוי גט, ויש לי ספק גדול בכמה דינים שנזכר בש"ע דלא הוי רק גילוי דעת ולא מבטל גיטא, ולדברי תוס' רי"ד ומשמעות פירש"י ליתא], וע"כ חיישינן שלא חזרה בה, דאף תחילה לא ידעינן אם היתה מוחלטת בדעתה שלא תוכל לחזור, משא"כ בנשבע, לזאת אין דעתי מסכמת להתיר בלא הרשאה אחרת: ה) ומ"ש הרב מפילטץ נ"י דאיך יאומן השליח לומר בפ"נ ובפ"נ, מלבד שהעיקר הוא הכתב הרשאה, הלא לענין חשש דרבנן לא נחוש שמא יש עיר אחרת שמה כשמה, והגט בחזרה א"צ לשליח. והשליח ראשון יכול למנות השליח מפילטץ ליתן לה הגט הנשלח שם מכבר: ידידו הדו"ש וש"ת הק' אברהם. מסודר בדפוס של ר' העניך פאלמאן, בפיעטרקוב,