אבני נזר אבן העזר רעט

מטעם הגבהה אתו עלה, ובהגבהה כולם מודים דמהני כה"ג, המגיה], אך ראיתי בספר המקנה שם כתב ג"כ שאם החפץ בולט להלאה אינו קונה משום יד רק משום הגבהה, וגם בתשו' רעק"א כתב כן בטלה דעתי, וע"כ דחקי ומוקמי אנפשייהו בהא דארבעה כלים שממלאים כל רוחב הפיל: ה) עוד ראיתי שם בספר המקנה שאם אחר נותן על ידיו לא מיקרי הגבהה כיון שאינו עושה מעשה בעצמו, והנה דברי רשב"ם ב"ב בהא דקלתה תלוי' בה דכתב רשב"ם שדומה להגבהה אף שהבעל זורק לתוכה, הוי תיובתי': ו) והנה העירני נכדי כמר דוד שיחי' מהא דכתבו הר"ש והרא"ש פ"ק דכלים ומס' זבים דלא מיקרי משא אם אחר הטעינו על כתפיו והוא אינו זז ממקומו, והרמב"ם סובר שגם זה הוא משא, כמבואר בלשונו פ"ק דכלים וכן בהלכותיו פרק א' מהלכות טומאת מת הלכה ואו והלכה ט', ויש לומר דלדעת הרמב"ם הוא הדין דחשיב מגביה כמו שחשוב נושא, אך לדעת הר"ש והרא"ש דלא חשיב נושא כיון שהטעינו חבירו ה"ה דלא חשיב מגביה, אך ברשב"ם בפירוש התורה פ' שמיני מפורש בדבריו דלא חשיב משא, וא"כ לא יחשב מגביה: ז) אשר ע"כ נראה דהרשב"ם לאו משום קנין הגבהה, רק משום קנין חצר, דאין כלי רק אל הקרקע אבל לא אל אויר, ודומה להגבהה ברשות מוכר דמהני ולא מבטל מה שהוא ברשות מוכר להגבהת הלוקח, ומיושבים דברי המקנה: ח) מ"מ נ"ל ראי' דחשיב הגבהה כשאחר נותן לידו מהא דע"ז (ע"א:) דמקשה סוף סוף כי מטא לאוירא דמנא קני' [יין נסך לא הוי עד דנגע בי'] פירש"י בהגבהה, והריטב"א שם כתב ק"ל האיך קונה מדין הגבהה כי מטי לאוירא דמנא הא לא עביד כלום, ואין הגבהה קונה בשום מקום בלא שום מעשה, או שקורא לה והיא באה שהוא כמשיכה או כההיא דפיל בחבילי זמורות או כההוא דזיל טרוף אקן דלגבהו כו' וי"ל דכיון שאויר שסופו לנוח כמונח דמי, ואילו נח חשיבא הגבהה ומעכשיו הוא מיישר הכלי יפה בענין שיבא היין לאוירו ולא ישפך לחוץ הא חשיב מעשה לקנות בו מדין הגבהה כנ"ל עכ"ל, ומדקדוק דבריו נראה דכי מטא לארעיתא דמנא מדינא הוי הגבהה בלא טעמא דמיישר הכלי, והיינו דאותו הכלי שירד היין לתוכו חשוב מעשה ביין שאלמלא יתפשטו אצבעותיו יפול הכלי וישפך היין, ובמה שסוגר אצבעותיו לאחוז הכלי היין משתהה בכלי חשוב מגביה היין [ועיין בתשו' חמדת שלמה מ"ש בפירוש דברי חו"ה שהביא הטור סי' כ"ח וכעת אין הספר בידי]: ט) ומצינו כיוצא בזה בהא דכתיב ולקח הכהן המשיח מדם הפר ובגמ' דרשינן מזה שצריך לקבל כל דמו של פר, ומבואר שמפרשים ולקח קבלת הדם, והנה לקיחה לא חשיב רק במעשה כהא דזבחים (י"ד) הואיל וכתיב ולקח ואי אתי קוף ורמי בידי' בעי למיהדר ומישקל זימנא אחריתא, וכן בפרק הוציאו לו (מ"ז:) גבי חפן חבירו ונתן לתוך חפניו יעיי"ש] ולכאורה מה מעשה עביד והדם ממילא נשפך לתוך הכלי ע"י השוחט, ואין לומר דאחר שחיטה מקרב הכלי אל הצואר שישפך הדם לתוכו, דהא השוחט צריך שיתן וורידין לתוך אויר הכלי מחיים כדאיתא בזבחים (כ"ה:) ורמב"ם פ"ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ח', אלא ודאי אחיזת הכלי שירד הדם לתוכו חשוב מעשה בדם, ה"נ חשיב מעשה ביין והוי הגבהה במעשה: י) שוב ראיתי דיש לדחות הראי' מלקיחת הדם כיון שהכהן המשיח בעליו, וממה נפשך אם שוחט בעצמו ע"כ צריך לאחוז הכלי לאחר שחיטה כמו שעושה ביוהכ"פ, ואם אחר שוחט ע"כ הוא שלוחו, דשחיטת קדשים בעי שליחות הבעלים, ומה ששוחט השליח כאלו הוא שוחט ומכוחו יורד הדם לכלי, וכיון שאוחז הכלי ג"כ הרי מכוחו ירד הדם לידו והוי לקיחה מעלייתא, ואין ראי' כלל, ואדרבא מדלא מצינו לשון לקיחה בקבלה רק בפר כהן המשיח משמע קצת דבעלמא לא חשיב לקיחה, אך הא ליתא דבדם חטאת דכתיב ולקח מדם החטאת באצבעו דרשו בזבחים (נ') דקאי אקבלה, ואף דכתיב באצבעו כתבו התוס' (מ"ט:) ד"ה אף לקיחה דעביד אוזן לשפת מזרק, הנה דאף בחטאת דלאו כהן משיח, נקרא הקבלה לקיחה, ומוכח דחשיב הקבלה מעשה דידי': יא) מ"מ דברי הריטב"א ברור מללו דנתינת אחר לתוך ידו חשיב אצל המקבל הגבהה דלא כמקנה, מ"מ בנותן לתוך קלתה תלוי' בה יראה דלא חשוב הגבהה לדעת רשב"ם וסייעתו כמו שאינו חשוב משא לדעתם, ופירוש רשב"ם בקלתה תלוי' בה לאו משום קנין הגבהה כנ"ל, וא"כ אין ראי' דהגבהה מהני גבי גירושין: יב) ומדברי התוס' גיטין (כ"א:) שכתבו משיכת עציץ נקוב או הגבהתו אין ראי', דמשיכה והגבהה יועילו בגט, דהא כתב הב"ש דאפילו הקנה לה בחזקה מגורשת והיינו משום דנותן לידה ג"כ מועיל איזה קנין שיהי', ואמנם שבת"ג פליג על הב"ש דבעי קנין יד דווקא אבל אין דבריו מוכרחים, מ"מ נשאר הראי' שהביא בת"ג מדקרי משיכה נקנה מיד ליד, וכבר כתבנו דבריטב"א מבואר דנתינת אחר לידו חשיב הגבהה, ואין כאן חשש רק מחמת דעת הפוסקים דדעת אחרת מקנה משום דזכין לאדם שלא בפניו ולא מהני בע"כ, או לחוש להיש חולקין שכתב בט"ג, ולא ידעתי מי המה היש חולקין דאפי' בדעת אחרת מקנה בעי כוונה לקנות: יג) אך נ"ל דבנ"ד שהגט בתוך הכיס והיא לא ידעה שהגט בתוך הכיס כמו שבא בשאלה דאף אחר שאמר הבעל שהוא גט לא האמינהו והי' לצחוק בעיני', לכ"ע לא חשוב הגבהה, דהנה מקור החילוק בין עודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קנה, בין חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, מבואר במהרי"ט חלק חו"מ סי' מ"א וז"ל דבעודר בנכסי הגר שאני דהוי מעשה. קנין ולא קני אלא מדעת ובכוונה, אבל רשותו של אדם קונה לו בלא דעת קונה עכ"ל, והסברא קלורין לעינים דמצינו כיוצא בזה באיסורין דמתעסק פטור ודבר שאין מתכוין מותר, ואלו מי ששהה חמץ אצלו בשוגג כתב הטור דהוי כאוכל חלב בשוגג, אף דמתעסק ודשא"מ הוא, אך דא"צ כוונה רק במידי דמעשה וכ"כ במק"ח שם, וכמו כן בכוונת קנין דבלא כוונה חשוב כמתעסק, [כמו מצוה בלא כוונה למ"ד מצוות צריכות