אבני נזר אבן העזר רעו

שיהי' בידה משא"כ בוכתב לה ספר יש לומר דבשעת כתיבה ו) מ"ש הוכחה מדמהני אשה כותבת גיטה ובשעת כתיבה אינו של בעל לאו ראי' כלל, דמה דצריך שיהי' של בעל פירש"י מדכתיב ונתן דאי מדכתיב וכתב די מה שנכתב בציווי הבעל, וכ"כ רמב"ן בחי' וכיון דמשום ונתן, ממילא די אם בשעת נתינה היא של בעל, אבל ספירת דברים י"ל דהעיקר בשעת כתיבה כדכתיב וכתב לה ספר, אך בתשובתי הוכחתי דהעיקר בשעת נתינה, אך הי' עומד לנגדי ממה שמועיל שם מקום (הנתינה) הכתיבה] לבד מה"ת, אך לפמ"ש כת"ר דהטעם משום דבני מקום נתינה יחקרו במקום כתיבה וידעו שכן נקרא שם, הדרינן לסברא פשוטה דהעיקר במקום נתינה: ז) מה שהקשה על תוס' עירובין (י"ג) שכתבו דאחר הכותב שלא בצוואת הבעל לא מפסל אלא מדרבנן. מכתבו לשמה ושלא מדעתה בפ"ק דקידושין ובקידושין לא שייך לפסול מדרבנן כיון דמדאורייתא אשת איש היא, ומזה הוכיח כבודו דתוס' לא כתבו כן רק למ"ד מוחקין לה מה"ת, ליתא, דא"כ מה הוקשה להתוס' עירובין מברייתא דכתב סופר לשמה פסול עד שישמעו את קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו. מנ"ל דהאי ברייתא כמ"ד מוחקין לה מה"ת: ח) ע"כ נראה לומר דהאי דלא בעינן שליחות בכתיבה הוא רק לר"ה דמכשיר בגדול עומד על גבו, אבל לר' יהודא דמוקי ששייר מקום התורף וכתב הר"ן דפליגי דלר"י לא מהני גדול עומד ע"ג מידי רק הכל תלוי בשייר מקום התורף] ס"ל דבעינן שליחות בכתיבה והני דלאו בני דיעה נינהו לאו בני שליחות נינהו, והתוס' בעירובין הקשו לר"ה דלדידי' יקשה ברייתא דעד שישמעו קולו, ותירצו דמדרבנן, ולעולם לר' יהודה הוא דאורייתא מוכתב, וע"כ פסול כתבו לשמה ושלא מדעתה כמו בגט דבעינן מדעתו מדכתיב וכתב, כמו כן בקידושין בעינן דעת מקנה מדעתה, וכן פירש"י בקידושין להדיא, והסוגיא אליבא דר' יהודה: ט) ואני הוכחתי מתוס' עירובין רק דלא מפסל היכי שנכתב בצוואת הבעל לשמה לא מיפסל היכי דאשה לאו לגירושין קיימא, ובאמת מסוגיא דקידושין הנ"ל משמע ג"כ דלא איכפת לן במה דלאו לקידושין קיימא היכי דכתב לשמה, דאל"כ מאי טעמא דמאן דמכשיר, הא ודאי לאו לקידושין קיימא כיון שנכתב שלא מדעתה, ועוד משמע כן דכתבי' ואנחי' בכיסתי' דאי מפייסה כו' וא"כ עדיין לאו לגירושין קיימא, ועוד משמע כן מהא דמעשים בכל יום ברוצה לגרש אשתו בע"כ שולח לה גט והיא משמרת עצמה בכל יום שלא ישיגוה בעלי חצים השליח והעדים וכשאירע שמשיגים אותה מתגרשת, והא לאו לגירושין קיימא בשעת כתיבה שמא לא ישיגוה: י) מה שכתבתי דאף דלא מהני תיקון בגט אחר חתימת העדים, היינו משום דעדותם שגט זה הי' ביד הבעל, וזה שקר, שבשעת חתימה לא הי' כך. אבל בלא נתחדש מעשה בגוף הגט, רק שתחילה לא הי' שמו כך מהני, ועל זה השיב כבודו, וכי זה אין שקר שחתמו שיוסף מגרש, ובאמת לא הי' שמו יוסף עכ"ד, הנה אם העדים לא הי' מכירים את שמו בשעת חתימה מהני כמבואר באהע"ז סי' ק"כ בח"מ סק"ח, נמצא שאין עדותן שזה שמו, אבל בנתן הגט אחר החתימה על התיקון אין עדים שהם חתמו קודם התיקון, אבל בנתקן שמו אף שעל זה אין עדים כל עידי חתימה אינם מעידים שזה שמו, וזה פשוט: אם יש לו מה להשיב יוכל להשיב, ואדרבא דין הניין. לי דממילא רווחא שמעתא: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן קנט שנית להרה"ג הנ"ל בענין הנ"ל, ב"ה יום א' וירא תרנ"נ לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לרב חביבי הרב הגדול המפורסם שמו נודע בשערים צנא מלא ספרא מו"ה יואב יהושע נ"י א) דבר מה שכתבתי בתשובה הקודמת אות ד' דמחיקה לא מקרי מחוסר מעשה בגט הנשאר, דהדיו והנייר שני דברים, וע"ז הקשה מעלתו דהרי גם הכותב אינו עושה מעשה בנייר רק בדיו ואיך נפסל בקציצת נייר עכ"ל, אין לזה הבנה, דעצם הגט הם האותיות, והנייר משמש לזה שלא יהי' אותיות פורחות באויר, וע"כ גם הנייר מכלל הגט אגב האותיות, כהא דכל כתבי (קט"ז.) גוילין אגב כתב הוא דקדיש (וידוע דברי הרמב"ן פ"ק דסוכה הגוילין אינו גוף קדושה והביא ש"ס הנ"ל] וע"כ הכותב ודאי מעשה בדיו עצם הגט, וכשחותך מנייר מעשה בנייר שג"כ מכלל הגט. ומה מקשה: ב) והדמיון משבח סמנין אינו כלום, דהתם הסמנים לעשות מעשה בצמר, וגט נהפוך הוא, שהעיקר האותיות והנייר משמש להאותיות, וע"כ גם הדמיון שהביא מצביעה והעברת צביעה דחשוב שינוי בצמר אין ענין לכאן, מאחר שאין האותיות לעשות מראה בנייר כנ"ל, ואת"ל דמ"מ כיון שנשתנה הנייר הוי שינוי, הלוא אין שינוי רק במקום שהעביר הדיו כיון שאין הדיו חיבור, ואין שינוי בשאר הגט] והגט כשר בלא מקום הדיו, ולא דמי לאיבעיא דר"פ בין שיטה לשיטה, דהתם מבעיא לי' דאפשר לאו כרות גיטא כמ"ש הרשב"א, ומדברי הרשב"א נמי משמע שמתגרשת בלא הנייר חלק שבאמצע הגט, דאם לא כן לא הי' צריך לטעם דכרות גיטא רק שלא נתן כל הגט: ג) מ"ש עוד דתלוש ולבסוף חיברו היכי דבטלו הא חשוב מחובר, וה"נ הא ביטל הדיו לנייר ולמה לא יחשב חיבור, אינו קושיא, דהתם התלוש בטיל אל המחובר, ומהאי טעמא אבר המדולדל ואילן שנפשח ומעורה חשוב מחובר, אבל כשזה וזה תלוש הא קי"ל חיבורי אדם אינו חיבור כדתנן באהלות והדברים עתיקים: ד) מ"ש מהב"ח, אין אחריות דברי הב"ח על במקום שחולק על התוס':