אבני נזר אבן העזר רעד

מדכתב ספר, ב', הנקצץ ממחובר אפי' מבעלי חיים משום דמחוסר קציצה, והנה בפסול ראשון מדכתיב בספר היינו תלוש, הדבר ברור שאם חיברו אח"כ וחזר ותלשו חזר להכשירו, כהא דתנן בזבחים (ל"ב קיבל בכלי קודש ונתן בכלי חול יחזיר לכלי קודש, אך בפסול שני מחוסר קציצה שצריך שלא יהא מעשה בגט בין כתיבה לנתינה בזה מבעיא לי', דאילו אפי' חיברו אחר כתיבה מ"מ יש מעשה קציצה בין כתיבה לנתינה, וע"כ בדר' יהודה, יש לפרש שיהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש, שלא יהא מחובר ויפסול מדכתיב ספר, והיינו שלא יכתוב או יחתום על גבי עציץ נקוב, ואפילו הי' כתיבתו בתלוש בפסיקת היניקה ושוב העמידו בלא הפסק וחתמו פסול, ובזה לא יפסול משום שחיברו דזה פסול חוזר להכשירו כיון שאין בו פסול משום מחוסר קציצה כמ"ש הר"ן כיון שא"צ מעשה אחרת, ובנתינה לבד נפסק, רק משום שאינו תלוש חוזר להכשירו, אבל בחיברו ממש שפסול משום מחוסר קציצה, י"ל שאם חיברו לאחר כתיבה פסול, ואין לפשוט מדר' יהודה כלום, אבל לגמ' דידן כתבו ע"ג עציץ נקוב כשר, ע"כ הא דאמר ר' יהודה שיהי' בתלוש היינו לאפוקי מחובר ממש, שפיר איפשטא בעיין ממתניתין, זה לפלפולא בעלמא, ופשט ירושלמי דבאופן החיבור שאמר ר' יהודא מבעיא לי': לג) ובפשיטות י"ל דירושלמי סובר כמו שרצה הרשב"א לדחוק ולומר דמילתא בעלמא אמר ר' יהודה, וכדי נסבא ובגררא דכתיבתו, אלא שדחה הרשב"א מדהוכיח רב אשי ריש מכילתין דר"י בעי כתיבה וחתימה לשמה, אבל לירושלמי שפיר י"ל דאגב גררא דכתיבתו, ומסתברא דנפשטא בעיא, דאף שלא הי' ספר כריתות בשעת כתיבה, רק בשעת נתינה כשר, וכן מסתבר דלא מצינו שלא יועיל הכשר שנתהוה אח"כ רק במידי דכתיב בי' מעשה שדורשין ולא מן העשוי בפסול, אבל במידי דלא כתיב בי' עשי' מהני הכשר אח"כ: לד) עוד יש חשש לכאורה לפי המבואר בסי' קל"א דצריך שיאמר הסופר בפה שכותב לשמה ולשמו, והרי בשעה שאמר הסופר הריני כותב לשם יוסף, עוד לא הי' שמו יוסף, ודיבורו לאו כלום, והרי כתב שם הב"ש דאפי' בדיעבד פסול אם לא יאמר בפה: לה) וראיתי בתורת גיטין דזה רק לחומרא בעלמא כמו במוקף גויל, אבל מדינא ודאי א"צ, וראי' מריש גיטין בהא דאמר הש"ס ורבנן הוא דאצריך שחתרו רש"י ותוס' למצוא טעם חשש דשני יב"ש, ולא כתבו בפשיטות שלא אמר בפיו עכ"ל התורת גיטין, ובמחילת כבוד תורתו הרמה הם דברי תימה, דהש"ס אמר סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, ואין לחוש לטעות הסופר, לזה פירש"י שהסופר כתב לשם איש אחר ששמו כשמו ונמלך מלגרשה ונתנו לזה, והתוס' כתבו שהסופר כתבו להתלמד כו' ולקחו זה, אבל שהסופר לא יאמר בפה אין לחוש דמיגמר גמירי: לו) ובמה שהקשו התוס' בהא דרבה אמר שאין בקיאין לשמה מ"ש לשמה דנקט משאר הלכות גיטין שינה שמו ושמה, מחובר, נכתב ביום ונחתם בלילה, לכאורה יש ליישב, שאם תאמר שנכתב לשמה שוב אין לחוש דסופר מיגמר גמיר, י"ל דתוס' הקשו בריש הסוגיא למה דלא סליק אדעתי' סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי, ומה דטרחו בקושיא זו, ולא כתבו בפשיטות דלמסקנא ניחא, היינו משום שגם למסקנא נשאר הקושיא בנכתב ביום ונחתם בלילה, ולדעת הרמ"ה כתבו ואח"כ חיברו וחזר ותלשו פסול משכחת גם פסול מחובר בטעות הבעל וק"ל: לז) ומ"מ ראיתי להרמ"ע מפאנו שהכשיר בדיעבד בפשיטות, וכן ראיתי בפתחי תשובה בשם רדב"ז, ובגוף התשו' לא מצאתי, וראיית הרמ"ע אינן מכריעות, שכתב שספק הרא"ש אם נדמה לתרומה דסגי בלב או לפיגול דבעי דיבור, והרי הרמב"ם ורוב ראשונים דפיגול לא בעי דיבור, והנה ברמב"ם אינו רק משמעות זולת החינוך כתב להדיא, ויגמור בדעתו מבואר דמועיל מחשבה, והאומרים דבעי דיבור הם רש"י ותוס' וסמ"ג והתרומה והרא"ש והמה הרוב, אך ראיתי להתוס' ריש זבחים בד"ה קיימו ב"ד דאף אם היינו אומרים בקדשים בעי כוונה בפירוש לשמה מ"מ סגי במחשבה, והרי התוס' סוברים פיגול בעי דיהור, מ"מ להכשר סגי במחשבה, וטעמא משום דהוי דברים שבלב דמוכחין, דמסתמא שוחט לשם מה שהוא, וה"ה בגט שהבעל מצוהו לכתוב ומוסרו לו הנייר והדיו, ודאי מוכח שכתוב לשמו וסגי במחשבה ובשעת כתיבה ודאי אינו מחשב "שמות" האיש והאשה, והוי לשמה, ועוד דאף להפוסקים דבעי דיבור, מ"מ אין הדיבור עושה לשמה רק הכתיבה שכותב לשמה, והדיבור מגלה על מחשבתו, ואם הי' טעות בשם לא איכפת לן, ואינו דומה לטעות בגט שהגט עצמו הוא המתיר, הגע עצמך, אם יקנה לאיש אחד חפץ וחשבו בני עיר ששמו ראובן, ואמר הריני מקנה לראובן ונמצא שמו שמעון יהי' הקנין בטל, הא ודאי ליתא, שהדיבור הוא רק לידע שמקנה לזה והקנין הוא המשיכה או החזקה, וכיון שחשבו שזה שמו, כשאמר שם שחשבו שמו מוכח שכוונתו לזה, וה"נ בנ"ד: לח) סוף דבר נ"ל להלכה בנ"ד שכבר הוחזק כ"ח יום ואז נכתב הגט וניתן לשליח ואח"כ שהה עוד איזה ימים, ובתחילה ודאי הי' עומד להשתהה עוד איזה ימים דקי"ל הוכיח סופו על תחילתו באמר כתבו ואיכא קצת הוכחה תחילה, וה"נ שכבר שהה כ"ח יום, אולם אילו ידוע שהי' עומד לצאת משם טרם שלמו לו שלשים יום, י"ל דאשה לאו לגירושין קיימא, שאם הי' נותנין בלא הוחזק לא הי' הגירושין כלום: לט) ובעיקר דברי התוס' ריש זבחים דכשאשה לאו לגירושין קיימא לא חשוב לשמה, יש מקום עיון מהא דגיטין (י"ח) דכתבו ואנחי' בכיסתי' דאי מפייסה תפייס, והא אינו ברור דלגירושין קיימא, וביותר בקידושין כתבו לשמה ושלא מדעתה דרבא ורבינא אמרי מקודשת, והא לאו לקידושין קיימא, כיון שעדיין לא נמלך בה, ומנ"ל שתתרצית, ועוד מעשים בכל יום ששולחין גט לאשה ועדיין לא נתרצית לקבל הגט והיא משמרת עצמה בכל יום שלא ישיגוה בעלי חנים השליח והעדים, ובשעת כתיבה עוד לאו לגירושין קיימא, ויש עוד מקום עיון מהא דריש יומא ומתקינין כהן אחר תחתיו, ופשוט שצריך להכין בעדו בגדי כה"ג שיהיו כמדתו, וכ"כ בתוס' ישנים שם, ולפמ"ש הרמב"ן פ' תצוה שבגדי כהונה הי' צריך עשי' לשמה, וכן הוא בירושלמי פ"ג דיומא (ט"ו:) והרי בגדים