אבני נזר אבן העזר רעג

לינתן מיד ליד, וזרעים שבעציץ נקוב ג"כ ראוי לינתן מיד ליד, ומתגרשת בו, אם קנתה הזרעים בחזקה כמ"ש הב"ש סי' קכ"ד, א"כ אי אפשר למעט עבד, כיון שהעבד ראוי לינתן מיד ליד, וגם קרקע הראוי' לינתן מיד ליד מתגרשת בו, אבל אי תנא דידן כריב"ב ור' ישמעאל ס"ל או דגמרינן מספר או מהלכה דאינה מתגרשת אלא בתלוש, ולדידהו באמת אינה מתגרשת בעציץ נקוב אלא אם כן נתן לה בפסיקת היניקה, דשוב לא חשוב כקרקע, אבל כשהוא קרקע אינה מתגרשת בו, הדרא קושיא לדוכתא למה מתגרשת בעבד, ומזה הוכיח בש"ס דידן דתנא דמתני' פליג אריב"ב ור' ישמעאל, ואתי שפיר: כד) ומ"מ אף דנקטינן דגמרא דידן לא פסיל מחובר מדכתיב בספר שהוא תלוש, וא"כ אין ראי' מעציץ נקוב דלא בעינן בשעת כתיבה ספר כריתות, מ"מ הואיל לפירוש ראשון של הרשב"א מוכח דלא בעינן ומשאר פוסקים אין ראי' להיפוך יש לפסוק כן: כה) אך לכאורה משמע ברשב"א דאשעת כתיבה קפדינן בתלוש, שכתב שם בענין כתבו בתלוש וחיברו לקרקע ובטלו לקרקע ותלשו ונתנו לה כשר, דלא הקפיד הכתוב שיהי' בתלוש אלא אכתיבה, וא"ת א"כ מחוסר תלושה הוא קודם שיתננו לה, לא הוא וכו' עיי"ש, ומשמע דמ"ש מתחילה דלא הקפיד הכתוב שיהי' בתלוש, היינו הא דילפינן דבעי תלוש, או מדכתיב ספר, או מדכתיב ונתן, דאי מלימוד יצא זה שמחוסר קציצה מפלפל אח"כ, אבל מ"ש תחילה שיהי' בתלוש כוונתו להנ"ל, והנה אם הכוונה מדכתיב בספר הרי בעי כתיבה בספר דווקא ולא מהני מה שנעשה ספר אח"כ, ואי כוונתו אל הלימוד ונתן, א"כ כ"ש דספר דכתיב גבי כתיבה דבעינן בשעת כתיבה דווקא: כו) אך אנהרינהו לעיינין בריטב"א, דש"ס דידן דלא כירושלמי אלא טעמא משום דבעי לקיומי קרא כפשטי' דכתיב ונתן בידה ואי אפשר אלא בתלוש, שא"א לתת דבר מחובר בידו של חבירו ממש אלא אם כן קצצו, והא כתיב וכתב ונתן בידה מי שאיננו מחוסר אלא כתיבה ונתינה כו' ומהכא נפקא לן לאיסור, וכוונת הריטב"א במ"ש נתינה ממש משום דאמרינן בגמ' (כ"א.) נתן גט ביד עבדו וכתב לה שטר עליו קנאתו ומתגרשת בו, דחשוב נתינה מה שבא מרשות שלו, אף שהגט במקומו הראשון, וכן בפרק הזורק (ע"ז:) תיזיל איהי ותיחוד ותפתח, דחשוב נתינה, א"כ ה"נ במחובר משכחת נתינה כזו שיקנה לה הקרקע וגט המחובר בה, אך משום דראוי לקיים נתינה ממש שוב מהני אף בנתינה שבא מרשות לרשות, אבל מחובר שאינו ראוי לנתינה ממש לא מהני נתינה כזו, וזה פשוט בכוונת הריטב"א: כח) וזה כוונת הרשב"א ג"כ דבעינן בשעת כתיבה שיהי' ראוי לקיים הנתינה כד"ת, וכשכתב במחובר אי אפשר, שאם לא יתלשנו ויתן כך יפסול אי מדכתיב ספר או מדכתיב ונתן שיה' ראוי לקיים נתינה ממש, ואם יתלשנו יפסול משום מחוסר קציצה, אבל בנ"ד שבשעת כתיבה עדיין לא הוחזק, הא ראוי לקיים בו הנתינה כד"ת על ידי שיוחזק ואחר כך יתן: כט) ועפ"י דברי ריטב"א הנ"ל מובן פירש"י אין כותבין במחובר דכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצה, ואינו מובן, דהא מתני' בלא תלשו מיירי ועיין פנ"י, אך לפי דברי ריטב"א הנ"ל מובן היטב דבאמת לא תלשו ומיפסל משום דאינו ראוי ליתן מיד ליד, אך אי לאו קרא דבעי שלא יהא מחובר. הי' ראוי לינתן מיד ליד ע"י שיקצצנו ושוב כשר אפי' בלא קציצה דחשוב נתינה מה שבא מרשות לרשות אך מדכתיב וכתב ונתן שלא יהי' מחוסר קציצה אינו ראוי ליתן מיד ליד ממה נפשך, שאם לא יקצצנו הא אי אפשר לינתן מיד ליד, ואם יקצצנו יהי' מחוסר קציצה ע"כ פסול: ל) ולפי דברי ריטב"א הנ"ל יתיישב מה שהקשיתי לעיל אות ט"ו] מנ"ל דקרא דוכתב ונתן לפסול הכותב על קרן הפרה וחתך הקרן, אימא דווקא בכתב במחובר לקרקע דקודם קציצה הי' פסול חשוב מחוסר קציצה, אבל של קרן הפרה דבעודו מחובר כשר, מנ"ל דכהאי גוונא חשוב מחוסר קציצה, אך לריטב"א הנ"ל אי אמרת דהיכי שכשר מתחילה לא חשוב מחוסר קציצה הכותב במחובר לקרקע נמי כשר בעודו במחובר שמקנה לה הקרקע והגט מחובר בקרקע והגט ברשותה, דומיא דתיחוד ותפתח, מה אמרת הא אינו ראוי לנתינה ממש, שאם קצץ יהי' פסול משום מחוסר קציצה, ליתא דכיון שיוכשר עכשיו לא יחשב אח"כ מחוסר קציצה, ויהי' כשר אח"כ, ממילא הי' ראוי תחילה לנתינה ממש וכשר, וע"י זה יהי' כשר אח"כ, וחזר הדין, אלא ודאי אפי' כשר תחילה חשוב אח"כ מחוסר קציצה, וע"כ פסול תחילה שאינו ראוי לנתינה ממש, שאם יקצץ יפסל משום מחוסר קציצה: לא) נחזור לנידון דידן (אם) לדעת הירושלמי דבעי תלוש כעין ספר אם פוסל מחובר בשעת כתיבה ואח"כ תלוש בלא קציצה, והנה הבאנו ראי' מתחילת דברי רשב"א דגמ' דידן סובר כירושלמי ואפי' הכי מכשיר כתב על עלה של עציץ נקוב מ"מ אינו מוכרח *) ויש לומר דלתירוץ זה מוכרח כך בגמ', ולפי דעת הרשב"א למסקנא ודעת היש מפרשים נאמר להיפוך שגם בשעת כתיבה בעינן ספר לירושלמי, ובאמת להירושלמי יפסול הכותב על עלה של עצין נקוב. ויש להביא ראי' לזה מהא דמוכיח הרשב"א מדר' יהודא דאמר עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, מוכח דכתב בתלוש וחיברו ותלשו ונתנו לה כשר, דאי אמרת חיברו בין כתיבה לנתינה פסול, למה אמר ר"י שיהא חתימתו בתלוש שאם חתמו במחובר פסול תיפוק לי' משום שחיברו אחר הכתיבה, ובירושלמי בעי לה ולא איפשטא, ובגמ' דלא בעי לה משמע דפשיט לה ממתניתין, והפר"ח הרבה לתמוה על זה, דא"כ קשה לירושלמי ממתני', ואמאי לא פשיט בירושלמי כן, אלא ודאי הא לאו דווקא, ומאי שלא מבעיא כן בגמ' דידן, כמה פעמים שנכתב דין בירושלמי שאינו בגמ' דידן: **(הגהה מיהו יש לעיין מתשו' הרשב"א שהביא הב"י סי' ל"ב בענין חק תוכות דמשמע שם שלא חשוב ראוי אלא אם כן אפי' לא יוכשר ע"י ראוי יהי' ראוי עיי"ש, והכא אם לא יוכשר תחילה ע"י שראוי לנתינה ממש, יהי' פסול אחר כך משום מחוסר קציצה ולא יחשב ראוי, ואולי יש לחלק בין הנושאים: ע"כ הגהה.**( לב) אך אם נאמר דלירושלמי כתבו על העציץ נקוב פסול יתיישב בטוב טעם דהנה לירושלמי שני פסולים יש במחובר, הא' בעודו מחובר לקרקע