אבני נזר אבן העזר רסח

להנחה בלא עקירה הכא דאי בעי גחין ואכיל, ומבואר הפירוש בתוס' ישנים שם דבשבת החיוב על העקירה ג"כ משא"כ בחלב, דאין חיוב רק על האכילה דאי גחין ואכיל ג"כ חייב, אבל אם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל האיסור משעת הגבהה עיי"ש, וא"כ בגירושין דבעי כתיבה לשמה ואי אפשר לגירושין בלא כתיבה לשמה א"כ הכתיבה לשמה מכלל הגירושין, ונבעי עדים על הכתיבה לשמה: כד) אך הדבר נכון לפמ"ש התוס' ( ) דאפילו קטן כותב לשמה מהני אף דלאו בר שליחות הוא, וא"כ כמ"ש התוס' שם דלאו דווקא גחין ואכיל דה"ה דמצי למימר דאפשר שיתחוב אחר לתוך פיו, והיינו דמה שאפשר באחר אי אפשר שיהי' מכלל העבירה דאיך יתחייב על מעשה אחר, וה"נ כיון דאפשר בכתיבת קטן ויחשב שעשאו אחר אי אפשר שתתגרש במעשה אחר שאיננה בעלה, וע"כ ניחא דברי המרדכי דכתיבת הגט לשמה אינו מן הגירושין ולא בעי עדים, והתינח אם שמעו העדים ציווי הבעל לכתוב, דבציווי הבעל לבד בלי כתיבת הבעל הא אפשר שתתגרש, אבל אם אין עדים על ציווי הבעל, כיון שאי אפשר בלי ציווי הבעל, א"כ ציווי הבעל מכלל הגירושין: כה) אך המעיין בהא דר' נחמן ריש פרק השולח דר"נ אומר חוזר ומגרש בו, ודעת התוס' ורמב"ן ורשב"א דאפילו ביטל גוף הגט בפירוש לא מהני הביטול, ואי הציווי שצוה הבעל לכתבו התחלת מעשה גירושין, ופשיטא שלא חל הגירושין עד שעת נתינה דקודם נתינה לא נפסלה לכהונה, והבא עלי' בחנק אפי' נתן לה הגט לבסוף כדתנן גיטין (ע"ד.) מה היא באותן הימים ר"י אומר הרי היא כאשת איש לכל דברי' עיי"ש, רק שנאמר שכתיבת הבעל הגט או ציווי הבעל לכתוב עם הנתינה הם מתירים בשעת נתינה, וכמו שני דברים המתירים למ"ד אין מעלין זה בלא זה, ונמצא דכתיבת הגט או ציווי הבעל הוי כאומר שתתגרש בשעת נתינה, וא"כ קודם נתינה יכול לחזור מהתחלת גירושין של ציווי הבעל או כתיבתו, כיון שעדיין לא חל, והנתינה לבד אינו מתיר, דהא אמרת דהכתיבה או ציווי ג"כ מכלל הגירושין, ובלא מעשה הכתיבה או הציווי חסר מקצת המתיר. כו) ואם תאמר דנהי דכתיבה או ציווי מכלל הגירושין, מ"מ א"צ כוונה לגרש, רק בשעת נתינה שאז אומר לה הרי את מגורשת, וכיון שא"צ כוונה לגרש בשעת ציווי מה יועיל חזרתו, דלא שייך אלא במגרש לאחר למד שחוזר מכוונתו לגרש, משא"כ זה שא"צ כוונה, מטונך, כיון שמוכח שא"צ כוונה לגרש בשעת ציווי או כתיבה, שוב נאמר שאינו מכלל הגירושין, שאם הי' מכלל הגירושין, הי' צריך כוונה בשעת כתיבה או הציווי ג"כ, כמו באיסורין דלא חשיב מזיד אלא שהזיד מתחילה ועד סוף, ואינו דומה כלל להא דתוס' ישנים שאם לא הי' אפשר בלא הגבהה באמת לא הי' מתחייב אלא אם כן הי' מזיד גם בשעת הגבהה: כז) ועוד יש לחלק בין הא דתוס' ישנים כיון דאפשר בלא ציווי רק שיכתוב, אין הציווי בדיבור מכלל הגירושין, דהא אפשר בלא דיבור רק שיכתוב הגט בעצמו, וכתיבה לאו כדיבור. וכן אפשר בלא כתיבת הבעל שיצוה הבעל וקטן דלאו בר שליחות כותב, ואין להאריך בזה עוד: כח) נשוב למה שהכרענו מירושלמי דלדעת הפוסקים דיכול למנות שליח בכתבו מהני אפילו אין השליח מכיר כת"י רק שאחרים מעידין שהוא כת"י, והנה כי אין להעמיד יסוד על ראי', וכל קושיא יש לה תירוץ, ובפרט על ירושלמי, ומצד הסברא יש לומר דתלוי במחלוקת הפוסקים בחילוק שבין שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה דחשוב חצי דבר, ובין שנים מעידים על שנה ראשונה של שני חזקה ושנים על שנה השני' דמהני, דלדעת הפוסקים דהתם הטעם משום דמועיל בלא כח השני' לענין פירי, וכן לפירש"י משום דעכ"פ הוי מקצת ראי' הא בעלמא לא מהני חצי דבר, ובעידי קבלה ועידי אמירה דלא חשיב חצי דבר היינו משום דעידי אמירה דמועילים לעשות שליח חשוב כולו דבר, אבל בנ"ד דכל זמן שלא הכיר השליח שהוא כת"י ע"י הכרתו, או ע"י עדים המעידים על כת"י, אין ראיית השליח את כת"י הבעל מועיל כלום, דלא חשוב ראיית כת"י הבעל כאילו שמע קולו, כיון שלא ידע שהוא כת"י, רק לאחר שהוחזק שהוא כת"י ורואה השליח כת"י לאחר שהוחזק, חשוב כאילו שמע קולו להרמב"ן, והא אי אפשר שיוחזק ע"י עדים,, דכיון דכל זמן שלא ראה השליח לאחר שהוחזק לא נעשה שליח שלא בפניו על הכתיבה, והרי העדים שמעידין על כת"י חצי דבר, כיון שעדיין לא נעשה שליח: כט) אך נראה להוכיח מהא דכתב הר"ן ליישב קושית הרא"ה על הרמב"ן דלמה לי' לר' יוסי הטעם משום דמילי לא מימסרן לשליח תיפוק לי' דלא שמע מפי הבעל, ותירץ הר"ן כיון דשלוחו של אדם כמותו השומע מפי השליח כשומע מפי הבעל, ע"כ צריך לומר משום דמילי כו' ושוב אף שהבעל בעצמו מינוהו לא מהני, כיון שהוא שלא בפניו, ואף שאין השליח שני יודע שהראשון שליח הבעל והוא שמע מהשליח חשוב שומע מפי הבעל, ה"נ כיון שלפי האמת הוא כת"י הבעל, והוא רואה כתבו חשוב שומע מפי הבעל: ל) ואין לומר דהא דאצטריך טעמא דמילי כו' כדי שלא יוכשר אומר אמרו במעידין על שליחותו תחילה בפני ב"ד,' דליתא דא"כ למאי דס"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו, היינו בכהאי גוונא, דאל"כ הא לא שמעו מפי הבעל (ולדעת הר"ן בשיטת הרמב"ן דאומר אמרו במתנה לא מהני אלא במברר כמ"ש בסוף דבריו דאינו מברר לא חשוב שהוא מינהו, א"כ הא דמהני באומר אמרו אפי' באינו מברר לאו משום דמהני מינוי שליח שלא בפניו, ושוב אין לו ראי' מהא דמודה ר' יוסי באומר אמרו דמינוי שליח שלא בפניו מהני] וא"כ מה מקשה הש"ס (ס"ו) ואי מודה ר' יוסי באומר אמרו זמנין דנפיק מיני' חורבה באמר אמרו לסופר כתוב ולעדים חתמו ומשום כסופא דסופר מחתמי לי', הא ע"כ צריכין להעיד בב"ד, והב"ד שמעו מה שצוה הבעל, ואין לומר כלל דמשום כסופא דסופר יעידו שקר, ועוד דא"כ מה משום כיון דאמר מר כשר ולא תעשה כו' הא הטעם מסיק בסוף הסוגיא משום חשדי שמא השכיר עדים, הא להעיד שקר בב"ד לא חשידי כדמסיק מעשה לא עבדי, ופירש"י לחתום או להעיד שקר, אלא ודאי הדבר