אבני נזר אבן העזר רסו

דברים שבלב, ולא שייך בזה דברים שבלב אינם דברים, ועל כן בהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני שהדברים שבלב לסתור ההקדש שפיר אמרינן אף בקדשים דברים שבלב אינם דברים: ז) ומעתה אפי' דברים שבלב דמוכחין לא מהני לעשות קנין במקום שאין שום מעשה, רק הדברים שבלב דמוכחין, דאף דדברים שבלב דמוכחין הויין דברים, הלא לקיים אפילו דברים שבלב גרידא הויין דברים, ומ"מ הואיל והוא מחשבה אינו יכול לבדו לעשות קנין, א"כ אפי' מוכח מ"מ לא הוי רק מחשבה, וכיון שהוא רק מחשבה אינו יכול לעשות חלות קנין, ולפי זה הוא הדין כתיבה כיון דלאו כדיבור אינו מועיל לעשות שליחות, כיון דאין בו שום דבר אחר, רק דיבור, לא מהני דברים שבלב דמוכחין: ח) ויש להביא ראי' לזה מתוס' שבועות (שם) שהקשו למסקנא דתרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד למה לי קרא דלבטא בשפתים, ומזה הוכיחו דקרא דלבטא בשפתים אינו מיותר, וקשה הא צריך קרא למעט כתיבה כמבואר בפוסקים דבשבועה לא מהני כתיבה מדכתיב בשפתים, כמו בעדות דאימעוט כתב מדכתיב על פי, אלא ודאי מוכח דאפי' בלא קרא מסברא אימעוט כתיבה, דכיון דאין שם דבר אחר בעי דיבור ממש, הנה נתברר טעם הפוסקים דלא מהני כתיבה לעשות שליח: ט) אבל התוס' גיטין (ע"ב.) כתבו בד"ה קולו לאפוקי דרב כהנא, לענין הרכנה כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת קול כמו תן גט זה לאשתי אם הי' זכות לה לא הי' יכול לחזור בו ואעפ"י שהיא אינה אומרת כלום כיון שהיא מתרצה בלא שמיעת קולה הוי שלוחה, וברייתא דנקט עד שישמעו קולו לא שנה אלא למעוטי חרש דרב כהנא דמסתבר למעוטי עכ"ל, ומבואר מדבריהם מהני מטעם דקים לן דניחא לי' ומהני מטעם זכי' דהוא מטעם שליחות, וממילא ה"ה כתיבה מהני מטעם זכי' ולא ממעט אלא חרש דכיון דלאו כדיבור דמי ונשאר חרש אין מעשיו כלום, וכן כתבו הפוסקים בשם תוס', ומ"מ הנך רואה שגם התוס' לא אתי עלה רק משום זכי' ולא משום דהוי דברים שבלב דמוכחין, והוא כמ"ש דמ"מ לא מהני המחשבה לבד לעשות שליחות, ואזלי לטעמייהו דשבועות כנ"ל: י) ולדעת הפוסקים כתוספתא דלא מהני כתיבה בפיקח, נראה הא דלא מהני משום זכי', בפשוט י"ל כמ"ש בקצוה"ח סי' דלא שייך זכי' אלא בזוכה באיזה דבר אבל כתיבת גט אינה זכי': יא) אך נראה ליתן בו טעם לשבח, לפמ"ש ריטב"א קידושין (ס"א) בהא דמקשה הש"ס והא דתנן חבורה שאבד פסחה מנ"ל דמשוי שליח לשחיטת פסח וז"ל וכ"ת למה לי קרא הא זכות הוא וזוכין שלא בפניו וכו' דעשאו שליח וגלי דעתי' דניחא לי' כו' דאילו מדין זכי' יכול למחות אחר שחיטה כששמע וכו' ומבואר דאף דגלי דעתי' דניחא לי', מ"מ כשאינו מועיל רק משום זכי' יכול למחות אח"כ כששמע, ובר"ן ב"ב, הובא בשטמ"ק שמעתתא דראוי, דמזכה לחבירו קרקע על ידי אחר כל זמן שלא שמע המקבל ונתרצה הפירות והשבח לנותן כיון שעדיין לא נתברר המתנה יעיי"ש, וא"כ בכתיבת הגט שמועיל משום זכי' עדיין הדבר בספק, אם ימחה הבעל אגלאי מילתא למפרע דלא הוי לשמה, וכיון שעדיין בשעת כתיבה אינו מבורר אם הוא לשמה אף ששמע הבעל אח"כ ונתרצה ואגלאי מילתא דהוי לשמה לא מהני, דבגט צריך להיות מבורר בשעת כתיבה כמ"ש התוס' ריש פרק כל הגט בד"ה לאיזה שארצה אגרש בו דאפי' מאן דסובר בעלמא יש ברירה הכא מודה, משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה, ולשיטתם צריכין לומר דהרכנה כמו דיבור וא"צ לטעמא דזכי', ולדעת התוס' הנ"ל דמהני אפי' בכתיבה צ"ל דס"ל סתמא הוי לשמה, רק כשמוחה נתבטל למפרע, אך מדברי ר"ן ב"ב הנ"ל מבואר דבסתמא הוי ספק, דמהאי טעמא עוד הפירות והשבח לנותן, או יש לומר התוס' לא סבירא להו כריטב"א, אלא דבגילוי דעתא אינו יכול למחות אח"כ ופוסקים הנ"ל סוברים כריטב"א, סוף דבר יש להאוסרים פנים גדולים לאסור איסור תורה ואין לסמוך על המתירין אפי' במקום עיגון ודלא כרד"ך: יב) אך אם עשה שליח בע"פ ג"כ דבזה דעת הרא"ה והר"ן דמהני, והרמב"ן דסובר דלא מהני, הא ס"ל דיכול למנות בכתבו שליח במקום אחר, אין לנו למנקט חומרי דמר וחומרי דמר כדי לעגן את זו, וכה"ג כתב הריב"ש בתשו' סי' ואו: יג) אך יש לפקפק לדעת הריא"ז דכתיבה מהני להשליחות, אך זה כשהשליח רואה כשכותב. אך כשממנה שליח במקום אחר בכתב חשוב מינוי שליח שלא בפניו ולא מהני, ובספר מכתב מאלי' האריך להוכיח שדעת הרבה פוסקים כך, ולפוסקים אלו, לא יצאנו מחשש ע"י שעושה בעל פה ג"כ השליח כיון שהאיסור משום שלא בפניו, וזה בין בכתב ובין בעל פה: יד) אך נראה להוכיח מן הירושלמי דאין במינוי שליח שבמקום אחר ע"י כתב פסול משום שלא בפניו, ואם כשר בכותב בפניו, כשר ג"כ בשולח לו בכתב, דמבואר שם דלרשב"ג חרש כותב בכת"י ואחרים מקיימים כת"י, והנה בגמ' דידן דחכמים לא ס"ל דרשב"ג, ומשום דכתיבה לאו כדיבור ונשאר חרש כשהי', ולהפוסלים גם בפיקח ס"ל כיון דלאו כדיבור גם בפיקח פסול, ומרשב"ג אין ראי' להכשיר, דאזיל לטעמי' דאפי' בחרש כשר, דכתיבה כדיבור, אך אם נאמר דמינוי שליח שבמקום אחר פסול משום שלא בפניו, א"כ גם לרשב"ג דכדיבור דמי יפסול, ואי אפשר לומר דבכותב בפני השליח, דא"כ למה לי קיום כת"י, אלא דאין במינוי שליח שבמקום אחר בכתב פסול משום שלא בפניו, או דשלא בפניו בע"פ כשר כדעת הרא"ה והר"ן, או דשולח כתבו והשליח רואה את הכתב חשוב בפניו כדעת הרמב"ן, ומדרשב"ג נשמע לרבנן דבהא לא פליגי, רק דלת"ק כתיבה לאו כדיבור, דמהאי טעמא פסלו רבנן בחרש בכל ענין, אפילו כותב בפני השליח, אבל בזה לא מצאנו מחלוקת ושפיר נלמד מדרשב"ג שבירושלמי דאין במינוי שליח שבמקום אחר פסול משום שלא בפניו, ואין לנו לפסול מינוי שליח בכתב רק משום הפוסקים כתיבה אפי' בפניו לא מהני, ואם עושה שליח בעל פה ג"כ צריך לצרף דעת הפוסקים דלא מהני שליח שלא