אבני נזר אבן העזר רסה

לסוך שמן תרומת ח"ל לכהנת קטנה נדה אפי' לרשב"א דמותר להאכיל איסור דרבנן לקטנה, דשאני הכא דמטמא התרומה יע"ש, ואינו מובן דהא תרומת א"ל לא איכפת לן בטומאת התרומה, שהרי מותרת לטמא מת אף שהתרומה נטמאת, אך כוונתו כנ"ל משום שאיסור הטמא לאכול תרומה הוא איסור חפצא, וכשמאכילה לטמא המאכיל עובר משום לתא דתרומה ולא משום לתא דקטן [ואין ספר חי' הר"ן תח"י כעת] ובאשת חרש י"ל כיון דאצלו עכ"פ הוי ודאי איסור כמפורש בתוס' הנ"ל, במה שמכינה עצמה אל הביאה חשיבה כמאכילתו, ועוד משום שחוטא בגופה חשיבה כמאכילתו, וכעין זה ברש"י ב"ק (ל"א:) במונח בר"ה ונתקל בו אחר ונשברו כליו חייב משום מזיק ולא חשוב כבור לפטור בו את הכלים, דכיון שהזיק בגופו חשוב מזיק, ה"נ כיון שחטא בגופה ואינה מוחית חשוב כמאכילתו, ויש בזה מקום עיון בתוס' שבת (ג'.) ואין להאריך: ידידו הדו"ש וש"ת בלונ"ח הק' אברהם. סימן קנו ב"ה יום א' פנחס צום הרביעי יהפך מהרה לשמחה ושירים רנת לפ"ק כפר מלאדשין סמוך לסאכטשאב. שוכ"ט לכבוד מחו' הרב המאה"ג יקר רוח שלשלת היוחסין מו"ה צבי מאיר הכהן נ"י אבדק"ק ראדאמסק. יקרתו הגיעני ונפשו בשאלתו אם לסמוך במקום עיגון גדול לעשות שליח בכתב יד לכתוב גט, וגם לסמוך על הרד"ך והגה שהקילו במקום עיגון, ומסופק ג"כ את"ל דסומכין להקל אם צריך גם הסופר להכיר בעצמו כת"י הבעל, או די בעדים מכירין כת"י לבד, ומסופק ג"כ אם מקיימין כת"י מתוך שני שטרות, ועוד מסופק אם יעשה הבעל ג"כ שליח בעל פה כפי הוראת הרב מבריסק, אך הבעל במקום שאין עדים ואין ב"ד, רק שיכתוב שעשה שליח בע"פ ג"כ, ושלח לי מכתב הגאון המובהק שליט"א מקוטנא מה שהשיב בכעין זה: תשובה א) עיינתי ברד"ך בית י"ט (כ"ד בדרכי משה וט"ס] וראיתי יסוד היתר שלו יען אף להפוסקים הסומכים על התוספתא לאסור אינו אלא מדרבנן, וזה במקום שאפשר בדיבור אין מקילין לא בהרכנה ולא בכת"י, אבל במקום עיגון דומה לנשתתק שהתירו בהרכנה, והוא הדין בכתב יד, ואפי' לתירוץ הראשון של הרא"ש וכן הרשב"א דכת"י גריעא מהרכנה, מ"מ לא מיפסל אלא מדרבנן, ובדרבנן סומכין על הפוסקים המקילין, וגם לדעת הר"ן שהחמיר אינו אלא מדרבנן במקום שאפשר עכ"פ: ב) ואני תמה, שהרי בתשו' הר"ן בדין ביטול גט בכתב למד דמהני, שהרי בגמ' דידן משמע דמינוי שליח בכתב מהני כ"ש ביטול, אך בתוספתא דאינו יכול לעשות שליח בכתב על כתיבת הגט, מ"מ יש להחמיר, ואם התוספתא אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא גם לדעת התוספתא יכול לעשות שליח, וכל שכן הביטול דמהני מדאורייתא, א"כ מאי הביא הר"ן מהתוספתא, אלא ודאי ברור דסבירא לי' התוספתא מדאורייתא פוסלת, והוא הדין לכל הפוסקים הסומכים על התוספתא (לבד מתירוץ הב' של הרא"ש], ובספר מכתב מאלי' הביא דברי הרד"ך וסתר כל דבריו וסיים שלדעתו הגט בטל: ג) אך צריכין להבין מדוע באמת לא יועיל מינוי שליחות בכתב, כיון שידוע שמתרצה לא הוי דברים שבלב, מאי שנא ממדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי' ונתן לה ולא פירש, כיון שידוע שנתן' לה על מנת כן מהני, וכן במע"ש כהאי גוונא, והכא נמי אפי' כתיבה לאו כדיבור. מ"מ כיון שיודעין שלכך נתכוין יועיל: ד) אך אנהרינהו לעיינין ברשב"א פרק האיש מקדש בהא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל דהוי דברים שבלב ואינם דברים שהקשה מ"ש מהאומר אהא הרי זה נזיר, אף דאפשר אהא בתענית קאמר והוי דברים שבלב, ועוד הקשה מתרומה הניטלת במחשבה והא דברים שבלב הוא, וכי תימא שאני התם דגלי קרא, הא הש"ס יליף מיקריב אותו לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דברים שבלב אינם דברים, ותירץ הרשב"א כי אמרינן דברים שבלב אינם דברים היינו לבטל מה שעשה אבל לקיים מהני דברים שבלב יעיי"ש : ה) ולכאורה דבריו תמוהים, שהרי מפורש בשבועות (כ"ו:) דהוי תרומה וקדשים שני כתובים ואין מלמדין ובעלמא לא מהני דברים שבלב אפי' לקיים, ועוד מה זה שהוכיח מידות נזירות דדברים שבלב מהני א"כ למה לי קרא לידות, הא אפי' בלא יד כלל רק בלב לבד מהני, ועוד יש דקדוקים למעיין: ו) אשר על כן נראה דדברים שבלב ומחשבה תרי מילי נינהו, דברים שבלב אפי' מוציא בפיו, רק שאין כוונתו מבוררת אף שבלבו יודע כוונתו כוונה זאת כיון שהוא בלבו ואינו מוכח אינם דברים, ומחשבה לא מהני לעשות קנין רק בתרומה וקדשים, והיינו דאף דדברים שבלב לקיים הוי דברים, מ"מ בדבר שאין כאן שום מעשה, רק הדיבור לבד הוא העושה הקנין לא מהני מחשבה, כי מחשבה אינה פועלת כלום רק בתרומה וקדשים דגלי קרא והם שני כתובים ואין מלמדין, ועל כן בידות נדרים אם לא הוציא בפיו לא מהני מחשבה לעשות נדר ונזירות, וכשאמר התחלת הדברים גלי קרא דחשוב מדבר. ומ"מ כיון שאין מחשבתו מבוררת חשוב דברים שבלב, והוכיח הרשב"א מזה דדברים שבלב לקיים הוי דברים, ובתרומה וקדשים דמהני מחשבה מוכיח הרשב"א מזה דדברים שבלב לקיים הוי בכל מקום דברים, דאם לא כן אלא דבהו גלי קרא דברים שבלב הוי דברים, א"כ הא דמפרש הש"ס הא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני משום דהוי דברים שבלב, הא שם כופין אותו להקדיש, ובקדשים הא גלי קרא דהוי דברים אלא ודאי הא דבתרומה וקדשים מהני מחשבה אין ראי' כלל דבהם דברים שבלב הוי דברים, אלא דלקיים ולא לסתור דברים שבפיו בכל מקום מהני