אבני נזר אבן העזר רסב

מנה או שני מנים או יותר נאמר שודאי חייב עוד או יותר, הא ודאי לא, אבל אשה אין חילוק בין אם מתו שני בעלי' או אפילו כמה אין כאן עונש יותר רק עונש אחד שתהי' עני', ע"כ שפיר הוחזקה משני בעלי', שגם השלישי ימות: י) הדרן למילתא שכל הטעם דכשהוא מגרשה היא כסותר ומגלה בור מכוסה, ועדיף מינה משום דמזלו גורם, והוא כחופר בור תחת הכיסוי ושוב מגלהו, אבל בנשא עתים חלים ועתים שוטה ושוב גירשה חשוב כמכסה בור מגולה וחזר וגילה אותו, דמבואר בב"ק (כ"ט:) דפטור, ובנידון דידן עדיף מזה דרק מסלק שמירתו, ודומה לנידון התב"ש הנ"ל כיון דלא שייך טעמא דמזלי' גרם, שכך היתה מתחילה קודם שנשאה, שוב לא נחמיר עליו מלגרשה, כיון דכל כמה דאגודה בי' לא יהבי לי' אחריתא, ועוד משום חדרגמ"ה דאסור לישא ב' נשים, וכיון דאי אפשר לדור עמה, אף בשבתחילה הי' קיבל עכשיו אינו יכול לקבל ואין מונעין אותו מלגרשה, דמצוה דגופא עדיף, ואין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך, ואף לחד תירוצא בתוס' גיטין (מ"א:) גבי חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר דבמצוה דרבים אומרים לאדם חטוא כדי להציל ממכשול, מ"מ נראה שאין סברא לחייבו בכך, בפרט לדעת רמ"ה שמחוייב ליתן לה מזונות, ולמה מוטל עליו הדבר, ואף דבחצי' שפחה וחצי' בת חורין שכופין אותו להפסיד ממונו, י"ל שאני התם דע"י אדנות בא המכשול: יא) ובזה יש ליישב קצת קושיית התוס' גיטין הנ"ל דכופין את רבה דכי אומרים חטוא בשביל שיזכה חבירך, דדומה להא דניחא לי' לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא, ופירשו התוס' משום דע"ה עושה האיסור על ידו וה"נ נחשב האיסור בא על ידו שע"י האדנות שלו בא המכשול, והתוס' שלא תירצו כן ודאי ס"ל דמ"מ למיעבד איסורא בידים אין סברא לומר כן, אבל לענין הפסד ממונו שפיר נוכל לחלק בכך כנ"ל: יב) מה שכת"ר השיג על מה שכתבתי דכשהי' שוטה תחילה לא גזרו, מדברי התוס' בשם ר"ת בקידושין (מ"ג:) שהוצרכו לומר היתר בקטנה המתגרשת ע"י אבי' משום דלאו בת תאוה היא, תיפוק להו שמתחילה קטנה היתה, הנה דברי התוס' אלו צריכין ביאור דמהכ"ת לחוש לקטנה שיש לה אב שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ובקטנה שאין לה אב הוא דחששו למנהג הפקר וכפירש"י שהרי לא יהי' לה מי שישמרנה, והרי חז"ל אסרו לקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל, ואי יש בקטנה שיש לה אב חשש למנהג הפקר, א"כ אדרבה ראוי לקדשה ולהשיאה כשהיא קטנה, וע"כ לומר דקטנה שאיננה בת תאוה מצד טבע כל זמן שלא הי' לה בעל אין לחוש לה רק לאונס וכדומה, וזה יכול האב לשמור, משא"כ זו שהי' לה בעל ויודעת טעם ביאה, [ואעפי"כ היתר ר"ת משום דבטבעה לאו בת תאוה]: יג) איברא דקשה שר"ת ס"ל כשיטת רש"י זקינו יבמות (ק"ט.) דקטנה נשואה מתגרשת ע"י אבי', ואחר גירושין היא כיתומה בחיי האב, וכן דעת הטוש"ע סי' קע"ג יע"ש, ודלא כדעת התוס' קידושין (דף י'.) בשם רבינו יצחק, ולפי"ז ניחא בפשיטות, דאחר גירושין תהי' כיתומה בחיי האב ולא יהי' לה מי שישמרנה, והרי חז"ל תקנו קידושין ליתומה בחיי האב כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ועי' רש"י קידושין (מ"ד:) בסוגיא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי', כן צריכין לומר, ולפי"ז לק"מ מה שהקשה כבודו עלי, שהרי מתחלה הי' לה אב ומשומרת היתה, וגם לא טעמה טעם ביאה, ובטבעה אינה בת תאוה, ובאמת קצת קשה לי על פירוש זה בר"ת דמיירי מן הנשואין. דא"כ איך ימנענה אבי' מלחזור, הא לאחר גירושין איננה ברשותו, ויש ליישב: יד) וכל זה לפי תשובתי שכתבתי אז רק ברמז, וחשב רו"מ שדעתי דהיינו דלא שייך הוא גרם לעולם מותר לגרש, אך עתה בתשובתי הארוכה יראה שעיקר הטעם דלולא שמחוייב בשמירתה היו חכמים חוששין לתקנתא דידי' שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, וא"כ בקטנה דליכא טעם זה לעולם הי' אסור לגרש לילי שאיננה בת תאוה: טו) ואשר כתב רומעכ"ת שבתשו' חת"ס חלק ב' סי' ג' רצה רב אחד לומר כן והשיב עליו חת"ס דיצרא אלבשה ואלפה גופא נכראה ושוב מחוייב בשמירתה, מילי דסברא נינהו, ומ"מ הבא להחמיר בדרבנן עליו הראי' כדתנן במס' ידים פ"ב מ"ג וכן כתב הרב זצ"ל מלאדי בתשו' נידון צורת הפתח הרחוקים מכתלים, ובאמת אינני כדאי לחלוק על החת"ס מארי' דכולא תלמודא ולמד תורה לשמה ואיש אלקים, אך אומר אני באימה כי לפי הנראה כי ניים ושכיב הגאון חת"ס ז"ל כתבה להא תשובה, כי יש בה כמה תמיהות, ועיקר ההוראה שם ג"כ תמוה: טז) א'. כתב בד"ה והנה וז"ל ואי קשיא אמאי לא חשיב נמי איכא בינייהו יכולה לשמור גיטה ולא עצמה וכו' ומ"ש התו' דהוא בכלל יש לה אב תמוה הא גם עצמה תשמור ע"י האב בקטנותה מה תאמר לכשתגדיל לא תהי' משומרת, א"כ היינו עתים חלים עתים שוטה ואפי"ה חשיב אב ועתים חלים בתרתי, א"כ כ"ש דהו"ל למיחשב נמי יכולה לשמור גיטה ולא עצמה עכ"ל, ותימה על תמיהתו, ועל מ"ש בשם התוס' מה שלא נזכר בדבריהם כלל, כי דברים אלו לא כתבו חוס' כלל רק על מה דלא משני הש"ס דילן דמיירי ביש לה אב, תירצו התוס' דהוא בכלל יודעת לשמור גיטה ולא עצמה, והפך החת"ס הדברים, ועל הירושלמי כתבו התוס' דניחא לי' למימר איכא בינייהו אפי' אינה יודעת לשמור גיטה, וא"כ לק"מ עליהם: יז) ב', כתב על מה שכתבו התוס' ריש פרק חרש בהא דלא תקנו חכמים נשואין לשוטה משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל נשתטית אמור רבנן לא יוציא, והקשה החת"ס דהא בשמעתתא מיירי בשוטה דאורייתא, והא מה"ת אינה מתגרשת יע"ש, ותמוה מאד דר' יצחק אמר דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה אפיקחת בע"כ, וע"כ בשוטה דאורייתא, דאי בשטיא דרבנן דיש לחוש רק למנהג הפקר, א"כ אפי' לא היתה מתגרשת רק מדעתה מתגרשת, רק בשוטה דאורייתא, ומ"מ יכולה לשמור גיטה, וכמו קטנה וחרשת דאין להם דעת ואעפי"כ מתגרשת משום שיכולים לשמור גיטה, וכן מוכח במתניתין דבשוטה דאורייתא קאי, דתני דומיא דנשתטה לא יוציא