אבני נזר אבן העזר כה

שריא בלא הני טעמי דהתם עכ"ל, ש הסתפק בדבריהם בסתם, אי לישנא קמא עיקר באומרת טמאה אני, אבל סתמא בלא הני טעמא מותרת או תפוס לשון אחר דווקא באומרת טהורה אני שריא: ו) ומדברי התוס' כתובות (ס"ג:) שכתבו דהא דנדרים איירי דבתחילה ששאלה שתקה, ולבסוף אמרה דאינה טמאה ונתנה אמתלא על שתיקתה וע"ש, נראה דדווקא באומרת טהורה אני לא נאסרה בכיעור, וע"כ ניחא דלא מהני אמתלא שיהי' לה עוד נאמנות, כמבואר בתוס' יבמות (קי"ח) סוף ד"ה סד"א, יע"ש, ובמהרש"א דלא מהני אמתלא רק לעקור דברי' ראשונים והוי כסתם, אבל לא שיהי' לה עוד נאמנות בדבר עיי"ש היטב, וע"כ ניחא, כיון שתחילה שתקה הוי כהודאה ואף דבעלמא בדבר שבערוה שתיקה לאו כהודאה, שהרי באיסורין גזה"כ דשתיקה כהודאה, ועיין בתוס' קדושין (ס"ה:) בד"ה נטמאו טהרותיך שאמר לו העד בפניך נטמא, ומ"מ אי לאו דילפינן מאו הודע לא הוי אמרינן שתיקה כהודאה. ואשתך זנתה בע"א ושותק קי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים, מ"מ הכא דמחמת הכיעור לבד נאסרת וצריך הכחשתה להתירה ודאי אם היתה מותרת היתה אומרת לברר היתירה, ולא היתה שותקת שתחשד באיסור, ודוקא בעלמא שאין לעד נאמנות כלל למה יצווח, ושתיקתו לאו כהודאה, אבל הכא דכל זמן דאינה אומרת טהורה אני אסורה, שפיר הוי שתיקתו הודאה, וכה"ג בחי' הרי"מ סוף פרק האומר בקידושין יע"ש וע"כ אפי' חזרה אח"כ ואמרה אמתלא, נהי דמהני אמתלא לבטל שתיקתה, מ"מ שוב אין לה נאמנות בדבר ונשארה באיסור מחמת הכיעור וכל זה לפי מה שכתבתי דאינה מותרת רק באומרת טהורה אני, אבל אם היתה מותרת בסתמא למה נאמר שתיקה כהודאה, וכ"ש כשאומרת אמתלא למה לא תהי' נאמנת, וע"כ הא דאינה נאסרת אלא בקינוי וסתירה באומרת טהורה אני: ז)ולפי זה יש ליישב הקושיא מאות ג' דעיקר החילוק הש"ס בשור שחוט, דבאומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו הפה שאסר כו' דרק משום פיו אנו באים לדון שפיו הודה של אביך היתה, והרי הוא אומר לקחתי' וע"כ לשון המשנה הפה שאסר כו' דרק משום פיו אנו באים לדון ופיו אמר לקחתי', אבל במיגו דעלמא שאם לא הי' אומר לא כך ולא כך הי' הדין עם אחר רק שיהי' יכול לטעון, זה לא חשיב הפה שאסר, רק מיגו גרידא והא לא אמרינן לר' יהושע, וע"כ מקשה הש"ס מדרב דאמר אין אוסרין על היחוד על בעלה, כפירש"י דמשמע אפי' אינה אומרת טהורה אני אלא סתמא או שותקת, כהא דתוס' כתובות הנ"ל, אין אוסרין על בעלה, דאי אומרת טהורה אני, מאי איריא על היחוד, אפי' בכיעור כעין הא דרוכל יוצא אין אוסרין על בעלה, אלא ודאי רב בא לומר דאפי' בסתמא אין אוסרין, וא"כ הוה לי' מיגו דהפה שאסר דאף ר' יהושע מודה והא דפירש"י שאין אדם תובעו, דאי אדם תובעו, לר"ה ור"י דאמרי ברי ושמא ברי עדיף, הרי בלא טענתו הי' חבירו נאמן, והוה לי' מיגו גרידא ולא משום דהפה שאסר] וע"כ לא מקשה מהא דאין אוסרין אלא על עסקי קינוי וסתירה, דהתם ודאי באומרת טהורה אני, דבסתמא אפי' בכיעור אוסרין כנ"ל, רק באומרת טהורה אני, ובהא אף ר"י מודה,ומ"מ באומרת שנבעלה אלא לכשר נבעלהאינה נאמנת דמיגו גרידא לית ליה לר' יהושע: ח) והנה בהא דמשני הש"ס מעלה עשו ביוחסין, דמשמע, דלכהונה אוסרין ביחוד, דעת הרשב"א בשטמ"ק דאשת כהן אוסרין ביחוד לר' יהושע, והכי מוכח בפרק אין מעמידין, ביאור דבריו, דאף דהתם הילכתא ולאו לר' יהושע לבד, היינו דהתם בנתייחדה עם גוי, דר' יהושע מדמה מדברת לשבוי', ור"ג השיב דשאני שבוי' דרוב נכרים כו' וא"כ מדברת עם גוי (היינו נתייחדה) גם ר"ג מודה דר"ג לא פליג אלא דשבו' שאני דרוב נכרים כו' והאי טעמא איכא במדברת עם גוי, אלא אי אמרת דלאסור על בעלה לא אמרינן מדברת היינו שבוי', א"כ גם נתייחדה עם גוי תה' מותרת, והרא"ה ס"ל דר"י לא עביד מעלה אלא לכתחילה שלא ישאנה כהן, אבל לא עביד מעלה להוציאה מבעלה ולדברי שניהם אפי' אומרת לא נבעלתי אסורה להשיאה לכהונה לכתחילה: ט) אבל בתוס' ישנים ובתוס' קידושין פ"א. ובשטמ"ק בשם הרא"ש דהא דמעלה עשו ביוחסין היינו באומרת לכשר נבעלתי, דעביד מעלה שלא להאמינה במיגו, אך לשיטת תוס' והרא"ש ההוא קשה הא דאמר ר' יהושע מדברת היינו שבוי' שע"כ לא דמי שהרי אמרת דנאמנת לומר לא נבעלתי משא"כ בשבוי', וכבר הוקשה כן להתוס' בד"ה השבתוני על המעוברת, ופר"י בדוחק יע"ש, אבל לפמ"ש קושיית הש"ס דרב אמר אין אוסרין על היחוד בסתמא. ובהא עביד מעלה ביוחסין דבסתמא לא תהי' נאמנת, ולא תקשי מהא דמדברת היינו שבוי', ובשבוי' אפי' אומרת טהורה אני אינה נאמנת, י"ל דלענין אם טענה לא נבעלתי טענת מדברת עדיפא, דבידה הי' שלא ליבעל לו ובטעמא דבידו מהני לענין נאמנות אפי' אין עתה בידו כדאיתא בפרק הניזקין, וע"כ במדברת נאמנת לומר לא נבעלתי משום בידה, אבל שבוי' שאין בידה שלא לאנסה אינה נאמנת, אך בסתמא מדברת היינו שבוי', וע"כ אינה נאמנת במיגו לר' יהושע דהוה מיגו גרידא. והא לית לי' לר' יהושע: י) ולכאורה קשה על מ"ש, לחלק בין מדברת לשבוי' לענין נאמנות משום בידו, מהא דאשה שנחבשה בידי עכו"ם ע"י נפשות אסורה לבעלה, ודעת רש"י ותוס' והרבה פוסקים אפי' לבעלה ישראל, דשמא נתרצית כדי שלא יהרגנה, וכיון שבידה הי' שלא להתרצות תהי' נאמנת לומר לא נתרציתי או לא נבעלתי כלל, מאחר שבידה שלא להבעל ברצון, ואין לומר שמחמת אונס נפשות אין בידה שלא להתרצות, דא"כ אנוסה היא על הרצון ומותרת, כמו אשת ישראל שתחילתה באונס וסופה ברצון דמותרת משום דיצרא אלבשה ומוכרחת להתרצות, אלא ודאי בידה שלא לרצות, וא"כ תהי' נאמנת משום בידה: יא) אך י"ל לענין איסור סוטה שהוא דבר שבערוה ואין לע"א נאמנות בדבר שבערוה אפי' הי' בידו קודם, שהרי בעל שאמר גירשתי את אשתי למפרע אינו נאמן, אלא חכמים הקילו בשבוי' להאמין ע"א ואפי' עבד ושפחה, ולבע"ד ונוגע לא האמינו, אבל בשבוי' לכהונה דחייבי לאוין אינו דבר שבערוה,