אבני נזר אבן העזר רמד

כהא דיבמות (נ"ב:)] וחילוק זה מפורש במל"מ פ"ב מהלכות זכי' ומתנה הלכה ט' עיי"ש, אך הרי המל"מ כתב כן ליישב לדעת הב"י שלא פסק כשינויא קמא דבנפילה ניחא לי' דליקני, אבל הרשב"א הא פסק כן אפי' בקניות דאורייתא כמ"ש בחי' הר"ן ב"מ בשמו, ואף דמתירוץ זה אין ראי' דשאני התם שלא רצה ובע"כ לא קנה, הרי הר"ן כתב שם בשם הרשב"א וז"ל אבל הרשב"א כתב דה"ה בקניות דאורייתא חדא דאינו קונה בע"כ, ועוד דגרסינן ביבמות עשאוה כעודר בנכסי הגר וקסבור שהוא שלו לא קני, דהנה דמלבד טעמא דבע"כ לא קנה כמו בעודר כו' וסבור שהוא שלו דליכא טעמא דבע"כ לא קנה כיון שלא נתכוין לקנות, ומדמי הרשב"א נתכוין לקנות בנפילה אינו קונה בד' אמות כמו אם אינו מתכוין לקנות כלל, וה"נ יש לומר בזה שנתכוין לקנות בדיבור אינו קונה במחשבה: כא) ואין לחלק ולומר הא דיבור לבד בלא מחשבה לא מהני והמתכוין לומר עולה ואמר שלמים לא הוי שלמים ג"כ דבעינן פיו ולבו שוים, וא"כ ע"כ נתכוון לקדשה במחשבתו, ליתא דמ"מ הוא נתכוין לקנות בדיבור ובמחשבה שחשב שהדיבור הוא דיבור טוב, ובאמת אין הדיבור טוב אינו קונה במחשבה לבד, ודומה לתשו' הרשב"א סי' אלף רל"ג שהביא ראי' שהמקדש במחובר קונה מהתוספתא שאם קידש במטלטלין ובמחובר הוי קידושין שאם לא הי' קונה במחובר גם בשניהם לא הי' קונה, ועיין באבני מלואים סי' וה"נ כיון שנתכוין לקדש בדיבור ובמחשבה אינו קונה במחשבה לבד: כב) נשוב לענינינו דאי לאו שאמר אח"כ ראו כו' לא הי' בית מיחוש לקידושין, אך משום שאמר ראו כו' דיש לומר הוכיח סופו על תחילתו, ואף דבפרק ב' דחולין (ל"ט:) עלה בספק אם הוכיח סופו על תחילתו הא כתב התב"ש סי' ד' סק"ה דהיינו לאחר כדי דיבור עיי"ש, אבל כשתיכף ומיד אמר ודאי אמרינן הוכיח סופו שכוון לקידושין ואי משום שלא ידעו שהיא כיוונה לקידושין אפשר דלזה א"צ עדים ונדבר מזה לקמן בעז"ה] אך יש בו שתי ספיקות, הא' דאף שכוון לקידושין מ"מ כיון שאז לא הי' ידוע הוי דברים שבלב, הב' דמ"מ העדים לא ידעו אז, ואין לפשוט ספק ראשון מהא דחולין (ל"ט) דמסברא מחשבה דע"ז בעינן דיבור דווקא כמו בפיגול, דיש לחלק דפיגול המחשבה פוסלת והמחשב חשוב לאו שאין בו מעשה כדכתיב לא יחשב כדאיתא בזבחים (כ"ט:) ואילו השוחט לע"ז חיובו על המעשה וע"כ חייב חטאת אף שאין חיובו אלא במעשה, כדתנן ריש כריתות, וע"כ בפיגול שעיקרו אינו המעשה שחיטה רק המחשבה בעינן מחשבה של דיבור, משא"כ מחשבה דע"ז שהחיוב על המעשה יש לומר דסגי במחשבה גרידתא ועיין תב"ש שם ס"ק ב', ולי נראה כמ"ש, וא"כ אין ראי' משם: כג) אך יש לפשוט הספיקות מהא דגיטין (ס"ג.) הבריא שאמר כתבו גט לאשתי אין נותנין אבל המסוכן ויוצא ליהרג שאמר כתבו, כתבו ותנו קאמר, הבריא שאמר כתבו ועלה לראש הגג והפיל עצמו הוכיח סופו על תחילתו דכתבו ותנו קאמר,, ורמב"ם וטוש"ע כתבו שאם נתנו הגט ואח"כ עלה והפיל עצמו כשר, וקשה הא בשעת נתינה עדיין לא נודע דעתו דתנו קאמר והוי דברים שבלב ועוד דהוי מגרש בלא עדים דהעדים לא ידעו אז דתנו קאמר אלא אם כן דכיון דהוכיח סופו על תחילתו הוי כאילו הי' נתברר אז והעדים ידעו מזה: כד) אך יש לדחות ראי' זו לפמ"ש הרא"ש פרק האומר התקבל דאשה יכולה למנות שליח לקבלה שלא בפניו משום דניחא לה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו, ונראה שדין האיש והאשה שוין בדבר זה, והיינו שגם האיש יכול למנות שליח להולכה שלא בפניו דכיון דניחא לי' זכין לאדם שלא בפניו, והכא דהוכיח סופו על תחילתו שכוונתו ליתן ג"כ זכות היא לו הנתינה וא"צ אמירתו כלל, ואף דברים שבלבו א"צ כיון דזכות היא לו ולא שייך לומר בזה דברים שבלב אינם דברים: כה) ואי משום דעידי מסירה לא הי' יודעים, הרמב"ם הרא"ש והטור לטעמייהו, שליחות א"צ עדים וה"ה זכי' וכן המחבר כתב דיעה ראשונה שהיא עיקר דא"צ עדים [ואף שכאן לא הביא דעת החולקין, מצינו כיוצא בזה ביור"ד סי' ק"ג סעיף ה' הביא דעת החולקין ובסי' קכ"ב סעיף ג' לא הביא דעת החולקין, ואין לומר משום דתחילה כתב יש אומרים, דליתא דידוע כל מקום שנזכר בש"ע י"א ולא הביא דעת החולקין הוא הלכה פסוקה, כ"ש בנידון דידן שדעת החולקין אינה מפורשת] ולדעת האומרים שליחות צריך עדים יפרש המשנה שנותנין אחר שנפל כל זמן שיש בו נשמה כמו שהוא בתוספתא, והיטב דיבר בספר טוב גיטין כי לפמ"ש תה"ד סי' קפ"ח דזכי' מהני בתרומה, והא דלא מהני בא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות בתרומה, משום דבעינן [שיהי' נודע] בשעה שנעשה שליח שזכות היא לו ואי לא לא הוי דומיא דאתם, וא"כ מה יועיל מה שאחר נתינה עלה לגג ונפל, הא בשעת נתינה לא הי' ידוע שהוא שלוחו, ורמב"ם לטעמי' שפסק כלך אצל יפות מהני בתרומה, ולשאר פוסקים ע"כ הפירוש במשנה שאחר שנפל נותנין, וא"כ למ"ד בעינן עידי שליחות נוכל ג"כ לפרש המשנה כן ואין ראי' משם, ושפיר נוכל לומר דאף דהוכיח סופו, מ"מ אז הי' דברים שבלב, ואף שהרשב"א קידושין כתב דברים שבלב מהני לקיום, הכא גרע כיון שבאמת אמר ולא נתכוין לקדש במחשבה ועל האמירה ליכא עדים, ועוד שבשעת קידושין לא הי' עדים: כו) מכל מקום יש לפקפק דאף דעדים שמופלגים מן הקידושין לא יועילו מ"מ הכא שתיכף ומיד אמר ראו שקדשתי כו' וכשאמר שתי תיבות אלו נתברר כוונתו לקדש, וכיון שתוך כדי דיבור הי' עדים כאלו הי' עדים בשעת מעשה, וכמ"ש התב"ש כיוצא בו סי' ד' ס"ק ה' ואין בזה משום דברים שבלב [ולא משום מקדש בלא עדים] כיון שתוך כדי דיבור נתברר כוונתו, ואי משום שנתכוין לקדשה בדיבור, הא קיי"ל בסי' רס"ח דכל שנתכוין לקנות אף שהכוונה הי' על קנין שאינו מועיל קונה בקנין המועיל, אך שדנו בזה רק מכח דברי רשב"א קידושין דברים שבלב מהני לקיום, אמרנו דהרי רשב"א ס"ל נתכוין לקדשה בדיבור לא חל המחשבה כנ"ל באריכות, אבל עכשיו שדנין מחמת שהי' עדים תוך כדי דיבור אין לנו להתיר משום שנתכוין על הדיבור: כז) ואף שלא ידעו העדים שנתרצית דומה להא דמבואר בר"ן ובש"ע בלשונות המסופקין