אבני נזר אבן העזר רמג

שהרג את בנו אם יש לו לבנו בן נעשה גואל הדם להרוג את אבי אביו, ואם אין לבנו בן אין אחיו נעשה גואל הדם להרוג את אביו, עד כאן, ולמה תלה הדבר באם לבנו בן, והול"ל סתם אבל אין אחיו נעשה גואל הדם, רק משום דאם יש לבנו הנרצח בן, אין אחיו נחשב גואל הדם מאחר שבנו יותר קרוב ממנו, וא"צ לומר שאינו נעשה גואל הדם רק אם אין לו בן ואחיו היותר קרוב ואף שאביו הרוצח יותר קרוב דאב קודם לכל יוצאי יריכו, מ"מ לענין ליעשות גואל הדם הוא היותר קרוב] ואכתי קשה שאר קרובים מנלן, וע"כ הירושלמי לא כתב טעם לכל הקרובים, ואין ראי' מזה לרז"ה, והנה בחי' הר"ן אף שדרכו להפוך בזכות הרז"ה] השיב ג"כ על בעה"מ בזה, ועוד כיון דלהרז"ה ספק והן וודאין אין ספק מוציא מידי וודאי, ואין לחוש לזה כלל: יד) עוד יש להעיר מפירוש הר"מ והרע"ב בפירוש המשנה וביאר התוי"ט וכל הראוים לירושה שדברי רע"ק דאף לרע"ק אינו קרוב אלא בראויים לירושה רק בקרובי אישות בשאשתו עם העד ראויים לירושה גם הבעל פסול דבעל כאשתו אף שהבעל אינו בירושה יעייש"ה, וא"כ בנ"ד שהם אחיות מן האם לבד אין כאן קורבה, אך הדבר פלא וכבר העיר בזה התומים דמפורש ברמב"ם דאחין מן האם קרובים זה לזה, ואולי חזר בו הרמב"ם מפירושו במשנה עיי"ש שהאריך והניח בצ"ע, ותמוה לי מ"ש אולי שהרמב"ם חזר בו דמה צריך ללמוד זה מהרמב"ם הלא מפורש בגמ' דאחי האח כשר, ואם איתא דאין קורבה באחין מן האם איך משכחת אחי האח, ע"כ כשהוא אח אחיו הוא אח אליו ג"כ שכולם בני אב אחד, וא"כ קשה לפירושם מהגמ' עצמה, ויען שהוא פירוש פלא וכל הראשונים לא פירשו כן אין לנו לחוש לפירוש זה: טו) סוף דבר בהא נחיתנא דהפסול קורבה דאורייתא, וסניף לזה תשובת הרי"ף דאף המקדש בפסולי עדות דרבנן א"צ גט, דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני', הגם שלכאורה קשה לאיזה צורך הפקיעו הקידושין, בשלמא בהא דביטל שלא בפני השליח משום תקנת ממזרים ותקנת עגונות ובאונס בגיטין משום צניעות וכו' ובתליה וקידש, וכן דפרק ב"ש, משום שעשה שלא כהוגן אבל המקדש בפסולי עדות דרבנן מה הפסד אם תהי' מקודשת ואינה מקודשת כמו בקידושי דרבנן וספק קידושין, יש ליישב עפימ"ש החינוך סי' תקפ"ט דב"ד שקיבלו עדות הקרוב ודנו עליו עברו בלאו דלא יומתו אבות על בנים אלא שאין לוקין על זה לפי שאין בו מעשה, וא"כ אם יפסקו ב"ד עפ"י עדות הקרובים מדרבנן בקידושין שהיא אסורה לעולם עברו על איסור דרבנן ואין להם עצה להמלט מאיסור זה, דע"כ יפסקו שהיא אסורה כיון דמה"ת היא אשת איש, על כן הפקיעו חכמים הקידושין, וא"ל שיכולים לפסוק שמדרבנן פנוי' ומה"ת היא א"א נמצא שלא עברו על איסור דרבנן שהרי פסקו מדרבנן פנוי', ליתא דכיון שהיא א"א מה"ת אי אפשר שתחשב פנוי' מדרבנן, ועיין רא"ש יבמות (ק"ט.) בשם ראב"ד [כן נ"ל ליישב תשו' הרי"ף שלא יהי' מוקשה ונוכל לצרפו לסניף]: טז) ועל דבר עד השני שאינו קרוב, אך שלא שמע הדיבור קידושין כלל רק ראה שהעמיד בנערה מהארץ ונתן טבעת באצבעה ותיכף ומיד אחר הנתינה אמר המקדש להם ראו שקדשתי את הבתולה, בזה יש לדון הרבה, ולולי שאמר המקדש ראו וכו' לא הי' חשש בדבר, דהעמדת האשה וגם נתינת הטבעת לידה אין הוכחה על קידושין רק חשש, ופשוט דהוה מקדש בלא עדים אף למ"ש הרשב"א בקידושין (נ') דמייתי כת"ר דהא דדברים שבלב אינם דברים הוא רק כשבא לבטל המעשה אבל לקיום מועיל דברים שבלב, מ"מ העדים אינם יודעים מה שבלבו: יז) ומדברי הרשב"א בתשו' סי' תשע"ד נראה שגם משום דברים שבלב אינה מקודשת ואינו מועיל גם לקיום הקידושין, שהשיב במי שנתן לאשה כסף ואמר הריני נותנו לך לקידושין ולא אמר תהי' מקודשת לי, דלמ"ד ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין זו מקודשת ואפי' אמרי מעכשיו (ט"ס עדים] דלקדש נתכוונו אינה מקודשת דמ"מ בשעת נתינה לא הי' ידים מוכיחות, ועוד שהמקדש בלא עדים אפי' שניהם מודים אינה מקודשת וכל שאין כאן ידים מוכיחות הרי זה כאילו אין כאן עדים שנתקדשה לו, אלא מפיהם שהם אומרים שלכך נתכוונו עכ"ל, וממה שכתב ועוד שהמקדש בלא עדים כו' מבואר שטעם ראשון בלא טעם המקדש בלא עדים, ואף שכוונו לקידושין לא מהני על כרחין משום דברים שבלב וקשה על רשב"א דידי' אדידי': יח) ואולי יש לומר עפ"י מה דאמרינן בשבועות שתים (כ"ו:) אף למה דס"ד גמר בלבו מהני בשבועה מ"מ אם חישב בלבו להוציא ולא הוציא לא מהני, הנה דכשמתכוון לישבע בדיבור לא חל במחשבה ה"נ באמר, הנני נותנו לך לקידושין חשב שדיבר כל הצורך שהוא דיבור שלם ולא נתכוון לקדשה במחשבה, ולא דמי לאומר אהא דמייתי מינה הרשב"א בקידושין ראי' דדברים שבלב מהני לקיים דשאני התם שאמר לשון קטוע, וע"כ סמך על מה שבלבו לחשוב כזה: יט) ובזה יש מקום ליישב דברי רמ"א סי' כ"ז בנתן בשתיקה והוא והיא אומרים לקידושין מקודשת, וקשה מלא אמר לי דלמ"ד לא הויין ידים אינה מקודשת אף שאומרים שאליו נתכוונו, וכן מאמרה היא, וכמו שהקשה בט"ז, ולהנ"ל י"ל דשאני לא אמר לי דלא אסיק אדעתי' שלא דיבר כל הצורך, ובוודאי המקדש הוא הקונה אותה ושיכול להיות שליח לאחרים לא אסיק אדעתי' ולא נתכוין לקדשה במחשבה, וכן באמרה היא סבור שבשתיקתו כהודאה נחשב כאילו אמר כשם שנתן הוא נחשב שתיקתה כאמירה כהא דקידושין (נ"א:) בהא דבכולן אפי' אמרה בלבי הי' להתקדש לו אינה מקודשת דבעי לאוכיחי מינה דברים שבלב אינם דברים ודחה ודילמא שאני התם כיון דאתני לאו כל כמינה דעקרא לה לתנאה ואף שהיא לא התנתה רק שקידשה לתנאי ה"נ חשוב מה שקיבל דברי' כאילו אמר ולא נתכוין לקדשה במחשבה ונתן בשתיקה גרע, כן יש ליישב דברי הרמ"א, מיהו הקושיא דמקדש בלא עדים נשאר [ומ"ש כת"ר דמיירי בגוונא שהענין מוכיח קצת אם בא להוסיף דברים מי מיחה בידו לומר דמיירי שהענין מוכיח לגמרי]: כ) נשוב לדברי תשו' הרשב"א, ואומר דהראי' שהבאתי מהא דשבועות שתים אינה מוכרחת כלל וחילוק גדול ביניהם, דבנתכוין להוציא ולא הוציא לא הי' דעתו לקבל עליו עד שיוציא, אבל זה נתכוין לקדשה עכשיו מה נ"מ במה נתכוין [וקצת יש לדמותו