אבני נזר אבן העזר ריא

שתאמר שהרתה מאיש המיוחד לה ורצתה להנשא לו ודאי אין בזיון כל כך וכמבואר לשונה בעצמה בגב"ע: ל) על אשר השיב על מ"ש בשם השאג"א, א"צ להשיב מאחר שהוא נמשך אחר דבריו הקודמים אשר כבר יתבאר סתירתם מכל צד: לא) אשר הוכחתי מתוס' יבמות (קי"ח.) דאף דאמתלא מהני לעקור דברי' הראשונים, מ"מ שוב אין לה נאמנת בדבר, דאל"כ למה לא תהי' עכשיו נאמנת בדבר, וכת"ר דוחה דשאני התם דאמרה לא מת בב"ד וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, הם דברי תימה לפענ"ד, שהרי מה שאמרה לא מת אין לה נאמנות דתלינן דלשנאה דצרה מיכוונה, ומה"ט מתירין צרתה להנשא משום דצרתה אינה נאמנת להכחיש דמחמת שנאה אומרת כן, וכשם שאינו עדות לאסור צרתה, כמו כן לא יהי' עדות לאסור עצמה, ולא דמי לאשה האומרת מת בעלי דצרתה אסורה ואעפי"כ היא עצמה מותרת להנשא, דדבר זה מפורש בירושלמי דמתוך שיודעת שלא עשו דברי' אצל חברתה כלום אף היא אומרת אמת, והיינו כשנשאת אח"כ ראי' שאמת כדברי', שהרי יודעת שלא האמינוה אצל חברתה ואעפי"כ נשאת, או אפשר שמתחילה ודאי היתה יודעת שלא יאמינוה אצל חברתה וע"כ נאמנת אצל עצמה, אבל זו שאמרה לא מת לא לאסור א"ע באתה, דבלא זה מי יכריחוה להנשא, ועוד ממנ"פ אם תלינן שיודעת בוודאי הדין יודעת ג"כ דצרתה אינה נאמנת עלי' להתירה רק לאסור צרה באה ואין לה נאמנות גם אצל עצמה מדין עדות: לב) ועוד דהמעיין בהר"ן ברפ"ק דמציעא יראה דהא דהאומר לא מת נאמן להכחיש עד הראשון האומר מת, לאו משום דהשני נאמן בתורת עדות, דעד אחד בדבר שבערוה אינו נאמן אלא דמשווי לסהדותא קמא כמאן דליתא דהוי ע"א בהכחשה, ואין זה בכלל אם לא יגיד דנפקא לן מינה כיון שהגיד כו' דזה בעדות כדכתיב והוא עד אם לא יגיד, אבל זו שאומרת לא מת שאינו בתורת, עדות כלל, רק שפועלת שהב"ד לא יאמינו לראשונה שאמרה מת אבל היא עצמה אינה בגדר עדות כלל, ולא שייך בה כיון שהגיד כו' וכ"ש הכא שבשעה שאמרה לא מת לא הי' שום עדות עלי' להתירה שצרתה אינה נאמנת עלי' ובעצמותה שלא להכחיש אחרת שאומרת מת אין לה נאמנות כנ"ל, ולא הי' שייך בה אז תורת עדות כלל וכלל עד שאמרה בעצמה מת דאז תרצה לאוסרה ע"י דברי' הראשונים, והרי לא חל עלי' תורת עדות עד שחזרה בה וביטלה דברי' הראשונים: לג) ואשר כתב כת"ר דדומה ממש לעובדא דחוות יאיר "שהתיר" אפי' הודית שבא עלי' ז"ל החו"י "ואפשר" שאפי' הודית שבא עלי' כו' ולמה נעשו לו ספיקות לוודאין דהוי מקדש בלא עדים] דהכא טבלה לנדתה כאשר הודית בעדים, ואם הי' עדים שנתייחדה עמו בליל טבילתה אין לך עדים גדולים מאלו, ומעלתו לא השיב ע"ז כלום רק האריך בדבר שפתים, ומלבד זה יש חילוק גדול בין עובדא דחוות יאיר דשם לא הוחזקו שלשים יום שייחד עמה בעלה, ובמה שלנה עמו בבית אחד אין זה עדים על הביאה והוא כמו יחוד פנוי' דעלמא, אבל הכא שהוחזקה יותר משלשים שדרים יחד ע"י נשואין, ונהי שנותנת אמתלא על הנשואין אבל החזקה שדרים יחד לא נסתרה כלל כאשר באמת אומרת גם עתה שדרה עמו כאשה עם בעלה שפיר חשוב עדים מחמת החזקה, רק כשלא הי' שם עידי יחוד תלוי במחלוקת הרא"ה עם שאר פוסקים, אבל אם הי' עידי יחוד דלכולי עלמא הוי עידי ביאה בדרה עמו כאשה עם בעלה כמפורש בנדה ( ) בפרק יוצא דופן גם זו כן: לד) ואשר כתב כבודו שגם בבואו הנה להתייהד הוא מחלל שבת ושכור ריק ופוחז וגם היא היתה משרתת בבית בעה"ב שאינם זהירים מחילול שבת ובב"ח ומכל דבר איסור, וזה באמת צד גדול לסלק החזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ותמיהני איך לא נכתוב זה במכתבו הקדום, והנה הרמ"א סי' ל"ג בהא דפנוי הבא על הפנוי' די"א דחוששין לקידושין דשמא בא עלי' לשם קידושין דחזקה אאעבב"ז כתב הרמ"א אבל אם הוחזק לזנות כו' ובסי' קמ"ט גבי המגרש את אשתו ולן עמה בפונדקי לא מחלק בזה כלל, ובתה"ד שממנו מקור דין זה מביא בשם סמ"ג בדין המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל שחזקה על בני ישראל הכשרים שאין עושין בעילתן בעילת זנות, וגם זה לא העתיק הרמ"א, והנה בחולין (ד'.) מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו חזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא, וע"כ במגרש ולנה עמו בפונדקי דמסתמא לא איכפת בקידושין, וגם לא שייך לומר לא ניחא להו ליאסר בקרובים שכבר נאסרו מנשואין הראשונים אמרינן לא שביק היתירא ואכיל איסורא, ואף שנחשד על זנות והוא מומר לזנות לתיאבון דלא משכחת שיהי' מצוי לו לזנות בהיתר כגון שהי' עדים ופירש שלא לשם קידושין דמ"מ אולי לא ניחא להו ליאסר בקרובים או כיון שאינו רוצה בה שתהי' אשתו קשה בעיניהם הוצאת הגט, וכיון שלא נחשד רק על לתיאבון ובהא דכבר היתה אשתו רק ששנאה ושלחה ועכשיו שאוהבה מסתמא לא איכפת לי' בקידושין אכתי איכא חזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא, אך בפנוי הבא על הפנוי' דלא שייך לא שביק היתירא וכו' כטעמים הנ"ל, ע"כ אם רגיל לזנות אזדא חזקה הנ"ל, ובמקדש בפחות משוה פרוטה נראה דעת הסמ"ג דאף דתחילה חזינן שרצה לקדשה אולי עכשיו אין רצונו בה ולא ניחא לי' ליאסר בקרובותי' ע"כ דווקא בנ"י הכשרים כו' ורמ"א השמיטו, דע"כ הסוברים דלא כר"ב ופנוי הבא על הפנוי' אין חוששין לשם קידושין. ע"כ טעם המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל משום דתלינן כשם שבתחילה רצה לקדשה כמו כן עכשיו, וא"כ שייך בה חזקה דלא שביק היתירא כו' ובכל ענין צריכה גט, והסמ"ג אולי ס"ל כשיטת הגאונים ור"ב והראב"ד שחילקו בין אדם כשר בין הבא על שפחתו, היינו משום דאולי קשה בעיניו הפסד ממונו דמי השפחה [ובאמת שלשון הראב"ד לא שביק היתירא בשפחה אינני מבין, וצ"ל דאדם כשר גם עבור הפסד ממונו איננו חשוד לעבור רק יצרא דעריות קשה, ואולי יצרו גברה עליו באותו פעם, אך כיון שבידו לשחררה אף שיש הפסד ממונו לא שביק היתירא כו' ודוחק קצת] ודברי הרדב"ז ידוע שסותרין זה את זה, דבפירסה נדה כתב לא שייך חזקה כיון שעבר על איסור נדה, ובסוטה שגירשה כתב שאם נתייחדה עמו אמרינן שבעל לשם קידושין דכל מה שאפשר לתקן מתקן, והרי איש הזה אינו מכשרים, ובאותו פעם הוא עובר על איסור סוטה, ואעפי"כ פסק בו חזקה אין אדם