אבני נזר אבן העזר רט

יח) ואשר פירשתי בזה סוגיא דכל דמקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש, ומקשה תינח דקדיש בכספא, ואינו מובן דגם בקידושין של כסף יהי' הביאות של אח"כ בעילות זנות, ואמרתי עפ"י תשו' הרא"ש בעל מנת שלא תנשאי לפלוני אין תקנה להתיר לאותו פלוני ע"י גט אחר כיון שעדיין לא נתבטל גט הראשון, ה"נ כל זמן שלא נתבטלו הקידושין שלא מיחו חכמים אי אפשר לקדשה קידושין אחרים בלא תנאי, ונמצא בשעת ביאה אין איסור דאי אפשר בקידושין, וכתב כבודו דז"א שהרי הרא"ש כתב דבגירושין יש תקנה שיחזור ויקדשנה ויגרשנה בלא תנאי, ה"נ הלא יש תקנה שיגרשנה ויחזור ויקדשנה בלא תנאי, והנה חשב מעלתו שטעיתי כתינוק בן יומו, ואין הדבר כן, כי איך יגרשנה ואפשר שלא תתקדש אליו עוד, כהא דפרק האומר (ס"ב:) בבעיא דר' אושעיא נהי דבידו לגרשה מי בידו לקדשה, וכיון שעתה היא בחזקת מקודשת איך תאמר שמחוייב לגרשה כדי שתתקדש אליו אח"כ בלא תנאי ואפשר שלא תרצה אח"כ כנ"ל ויתבטל המצוה לגמרי, אך אף אם הי' ידוע שתתרצה להתקדש לו הי' אסור לגרשה כדי לקדשה קידושין אחרים דהוי מעביר על המצוות, מאחר שהקידושין מצוה והוא מעביר מקידושין אלו לקידושין אחרים, ואין מעבירין על המצוות הוא דאורייתא כמ"ש רש"י יומא (ל"ג.) בסוף העמוד, וכן משמע בתוס' בכמה מקומות, וכ"ש לדעת הלבוש שבתשו' מהר"ם לובלין סי' קנ"ג ואין להאריך: יט) עוד כתב ובעיקר מה שכתב דהמקדש בביאה אדעתא דרבנן הוא הגורם בעצמו לעבור ולבעול בעילת זנות במה דמקדשה אדעתא דרבנן, ודאי ז"א, דהרי כל זה הוא תק"ח שיאמר בשעת קידושין כדת משה וישראל עכ"ל, הנה אף אי יהיבנא לי' כל טעותי' שכך היתה תק"ח לומר כדת משה וישראל, מ"מ מדאורייתא עובר על מ"ע, ובסדין בציצית דאסרו חכמים לעשות ציצית, ואמר עלה ביבמות (צ':) דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה והקשו בתוס' הלא קום ועשה הוא מה שלובשו בלא ציצית ותירצו דהחיוב חל אחר הלבישה ואז שוא"ת הוא] הרי דאף דאי אפשר לו לעשות ציצית מתקנתא דרבנן וזה שוא"ת שלא לעשות ציצית ושוב מותר ללבוש בלי ציצית כדברי המרדכי, ומה הקשו התוס' והתוס' וכן המרדכי שניהם כתבו הדברים בשם ר"י] אלא ודאי כיון דמדאורייתא יכול לעשות ציצית עובר מה"ת בעשה, וכן עוד שם בתוס' (צ"ג) בהא דמותר לתרום שלא מן המוקף לצורך עונג שבת ומייתי עובדא דר' ינאי דאייתי לי' אריסא כנתא דפירי בשבת ותרם מע"ש שלא מן המוקף כי לא הי' יכול לתרום בשבת מן המוקף דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, והקשו בתוס' איך יכול לתרום שלא מן המוקף בע"ש,, דאיסור לתרום שלא מן המוקף דאורייתא ומדאורייתא הא יכול לתרום בשבת, הרי דאף שאם לא יתרום מע"ש לא יוכל לאכול למחר שלא יוכל לעשר מתקנתא דרבנן ומשום עונג שבת הא מותר לתרום שלא מן המוקף מ"מ אסור מדאורייתא כיון דמדאורייתא יכול לתרום, וה"נ כיון דמדאורייתא יכול לקדש בלא תנאי עבר אדאורייתא וחכמים לא יכלו לעקור כיון דקום ועשה הוא הביאה, נמצא דבמה שנתבטל הקידושין למפרע עבר אעשה בקום ועשה ולא, מהני לי' תקנתא דרבנן כלל, והבן בשני הדמיונות הנ"ל כי דומה ממש להתם: כ) אך אפי' לדעת השאג"א שחולק על התוס' ותופש דלבישת הטלית הוי קום ועשה ומ"מ מותר הלבישה כיון שאסרו חכמים עשיית הציצית שוב מותר הלבישה כדברי המרדכי, מ"מ יש ראי' [לכאורה] מריש ביצה דתנן השוחט חי' ועוף ביו"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה, ובה"א לא ישחוט אא"כ יש לו עפר מוכן מבע"י, וקשה הא לא כתיב לא תשחט בלא כיסוי אלא וכסהו בעפר, וכיון דאין לו עפר לכסות למה יאסר השחיטה, מ"ש מהא דכתב המג"א דכשאין ציצית נמצאים בעיר מותר ללבוש בלא ציצית אלא ודאי כיון דמה"ת מותר לכסות אף בלא עפר מוכן ואפי' בלא דקר נעוץ דהוי חופר גומא וא"צ אלא לעפרה, והא דבעינן דקר נעוץ משום שיהי' מוכן מעיו"ט כמבואר בסוגיא ובתוס' שם, ע"כ כששוחט ואינו מכסה הוא מבטל עשה, ובסדין בציצית עקרו חכמים העשה ולא רצו לאסור לבישת ד' כנפות של סדין, אבל בכיסוי הלא יכול להכין מעיו"ט, וה"נ במקדש בביאה אדעתא דרבנן ואח"כ הזדמן שעקרו חכמים הקידושין עבר על עשה למפרע וחכמים לא עקרו העשה כלל, שהרי יכול לקדש בכסף ולא יהי' עקירת עשה כלל כנ"ל ודו"ק: כא) ואף שלכאורה זה ראי' טובה לדבריי לא אעשה שקר בד"ת ת"ו, ובאמת לאו ראי' כלל דהא כסהו הרוח פטור לכסות ואם חזר ונתגלה תלוי באיבעיא דיש דיחוי אצל מצוות דבשעת כיסוי ונדחה ממצוותו, וע"כ כסהו הרוח לאו מצוה מדקרי לי' דיחוי, ולמה לא יהי' מחוייב לגלות ולחזור ולכסות, אלא ודאי מצוות כיסוי כדי שלא יהי' דם העוף מגולה, ועי' רמב"ן בפי' התורה שפירש משום דסתם חי' ועוף נשחטין במקום שניצודין במדבר והקפידה התורה שלא יהי' שם דם מגולה, ואין זה דומה לציצית ומזוזה שהם קנין מעלה, וכשאי אפשר לו לעשות ציצית ומזוזה מותר ללבוש ולדור בלא ציצית ומזוזה, דהבגד בלא ציצית אין כאן חסרון אלא שאין כאן מצוה, וכשאינו לובש ג"כ אין מצוה: כב) ובהכי ניחא ליישב דברי רמב"ם פי"א מהלכות ברכות שחילק דבמצוות שהם חובה מברכין בלמד ובמצוות שהם בדברי רשות כמו שחיטה ונט"י מברכין בעל, ובכיסוי כתב ג"כ שמברכין בעל שהוא דברי הרשות, וקשה מ"ש מציצית ומזוזה דג"כ אם אין לו בגד בת ד' כנפות פטור מציצית ואעפי"כ מברך בלמד, דמ"מ כשלובש שוב הציצית חובה, וה"נ כששחט שוב הכיסוי חובה, וכ"ש הוא דבציצית עדיין בידו לפטור ממנה, ולאחר ששחט אין עצה לפטור מכיסוי, אך להנ"ל דמצוות כיסוי לסלק החסרון וכשאינו שוחט ג"כ אין כאן חסרון, והוא רשות, דאין הפרש בין שאינו שוחט בין שוחט ומכסה, דבשניהם אין דם מגולה ואין עליו חיוב יותר אף לאחר ששחט, שהרי אם כסהו הרוח ליכא מצוה ואעפי"כ נפטר, ואינו דומה לציצית, דכשעושה ציצית מצוה, אבל כשאינו לובש אינו מתקן כלים, דלבישה אף בלא ציצית אין עבירה כלל: כג) נחזור לענינינו, שאם הי' תק"ח לקדש אדעתא דרבנן הי' נ"ד תלוי במחלוקת התוס' עם השאג"א, ולדברי התוס' דברינו נכונים, אך אף להשאג"א, הנה לא ראיתי בשום. מקום שתיקנו חכמים לומר כדת משה וישראל, וברמ"א סי' כ"ז וי"א שי"ל לה כדת משה וישראל וכן נוהגין לכתחילה, ומעלתו כותב שזה תק"ח, אתמהא, רק ששמו חכמים דעת