אבני נזר אבן העזר רז

ניחא להו ובגוי קשיא להו, הנה דלא ס"ל דלאו דלא תהי' קדשה בנשאת לעבד משום דאין בו תפיסת קידושין, דא"כ מ"ש עבד מ"ש גוי, ומשמע נמי דבעבד אפי' פעם אחת הוי לאו, דהא בעבד לא קשיא להו מידי, ואי בפעם אחת מותר גם בעבד קשה בבא עלי' פעם אחת, וכיון שבתוספי רא"ש כתב ג"כ כדברי התוס' ההם ככתבם וכלשונם, מוכח דהרא"ש ס"ל ג"כ כן, ולק"מ על התה"ד, וכל זה כללתי בדבריי בקצרה, אך כתבתי שם יען שתירוץ ראשון עולה גם לשיטת רמב"ן בפרט שתירוץ שני דחוק הוא, שהרי במגרש אמרינן חזקה אף דאיסור חל מסתבר כתירוץ ראשון: ט) שוב נתיישבתי היות לשון תה"ד מורה דחד תירוץ הוא רק עין השכל יראה דב' תירוצים המה, אך לאחר העיון נראה דחד תירוץ הוא, ולשון התה"ד דחד חי' הוא מכוון, דהנה צ"ל התי' הראשון דשמא לא ירצה בקידושין ונימא בשפחה ג"כ דשמא לא ירצה להפסיד ממונו לשחררה וטפי מפסיד בשיחרור ממה שמפסיד בקידושין אף אם לא ירצה שהרי בידו לגרשה אח"כ, והתירוץ דשמא לא תרצה בו ניחא, דוודאי אם לא תרצה בו איך תתקדש אליו ותהי' אגודה בו כל ימי' אם לא ירצה אח"כ לגרשה, אך התה"ד הא כתב ג"כ דשמא לא ירצה לקדשה, וטעם זה יש ג"כ בשיחרור כנ"ל, אשר ע"כ נראה דסברת התה"ד דאיסור חמור של תורה חזקה שלא יעשה וישחררה אף שהשיחרור הוא נגד רצונו, אבל איסור דרבנן לא זהירי כלל אינשי וכמ"ש הה"מ ריש הלכות אישות, אך במה שיכול להנצל מאיסור מבלי שיצטרך לעשות נגד רצונו ודאי שום אדם אינו חשוד אפי' על איסור קל, דמפורש בחולין (ד':) דאפי' עוברי עבירה ודאי מחליפין חמץ שעבר עליו הפסח דרבנן להקל האיסור מעליהם, וע"כ במגרש את אשתו דמסתמא מחמת שלא נשאה חן בעיניו גירשה כדכתיב קרא וכשחזר ובא עלי' ונשאה חן בעיניו סתמא אין נגד רצונו הקידושין, וע"כ אף שהוא איסור קל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אף איסור קל, ובשפחה אף דקשה בעיניו השיחרור להפסיד ממונו כיון שהוא איסור חמור ודאי שיחררה, אבל בבא על הפנוי' דעלמא כיון דאפשר לא ניחא לי' בקידושין והוא איסור קל ליכא חזקה, ומעתה דוק בדברי תה"ד ותראה לשונו מכוון, דמ"ש דווקא שפחתו כו' וגם לא יצטרך לומר דבא עלי' לשם קידושין להחשב בנו לא הוי חזקה דאיסור חמור וגם אולי לא ירצה לקדשה, ובדבר שנגד רצונו לא אמרינן חזקה באיסור קל, ומה שסיים דכל בעילת שפחה בעילת זנות, מה"ת, דאם הי' רק דרבנן הי' אמרינן שלא ירצה להפסיד ממונו בשביל איסור קל, וע"כ בפנוי' דעלמא סיים דשמא לא ירצה בקידושין, ופנוי' אינה אסורה ד"ת, וכיון שהוא רק דרבנן ונגד רצונו לא זהירי כולי אינשי וליכא חזקה, רק תחילת דבריו שכתב דשיחרור בדידי' לבד תלוי, אינו מובן, דאפי' הי' תלוי כם בדידה, הלא בדידה נמי איכא איסור תורה, שהרי ראיית הרא"ש הוא מדאמרינן בגיטין (מ'.) איסורא לעבדא לא ספי, מיהו הא קשה אפי' אמרת דשני תירוצים הם, וצ"ל דלרווחא דמילתא נקט: י) ועל מ"ש דהכא שנתרצו לנשואין א"כ ודאי אסורה לחילוק קמא של התה"ד (ולפי מה שהביאותי עתה דהוא תירוץ אחד, הרי לדעת תה"ד לגמרי אסורה, דכיון דמתרצים בנשואין דומה למגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי דאף דאיסור קל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות] וכתב כת"ר דלדעתו הענין בהיפוך כו' והאריך וקשה עלי להעתיק כל לשונו, והנה אודיעו כי בגב"ע אין שום רמז ממנה שלא היתה רוצה להנשא עד שישיג הפערמאלנאשטש, גם מ"ש בדף שאח"ז דגם בשעת הקנין הי' כך המדובר ביניהם, אדרבה בגביית העדות מבואר שבשעת הקנין לא ידעה מזה כלל שלא תוכל להנשא תיכף, כן מבואר שם במאמר האשה דאבא בעצמה: יא) ובגוף הדבר שהאריך איך תתקדש אשה יהודית למומר, תמה אני, אטו פאס עושה אותו יהודי או מומר, וגם מה שאמר שמפחדת איני יודע למה תפחד יותר אם תהי' כוונתם בשעת ביאה לקידושין יותר מאם יהי' כוונתם לזנות בעלמא, אפשר יוכל להיות שלא תרצה להתקדש לו שמא יתוודע הדבר שהוא מומר ותצטרך להפרד ממנו ולא תרצה להיות מקושרת בו, ודברים אלו לא כתבם כת"ר, ואנכי אינני בקי בזה בטוב, ובגב"ע אין שום רמז שהיא לא רצתה להנשא אליו תיכף לאחר שנודע לה שהוא מומר, ובדידי' ודאי לא הוה קפידא אם יקדש בסתר, כי אף אם יתוודע שהוא מומר הלא אז בלא"ה לא יוכל לישא יהודית אחרת, ואם יסע למקום שאין מכירין גם היא תוכל ליסע שמה, והנה אף אם הי' קפידא בדידה מ"מ כיון שהי' הרבה פעמים וחמור מאיסור תורה, שוב דומה לבנו משפחתו כנ"ל ואף הרמב"ם מודה, ושאני בנו משפחתו להרמב"ם לא חמיר איסורא כנ"ל בתשובה הקודמת, או כדברי תה"ד דשמא לא מצי מוקי אנפשי', ומ"ש כת"ר דאולי בכל פעם לא יתרצה רק לאותו פעם, הנה בדברי האשה מפורש שראתה שרוצה לדור עמה כך, וגם בדידי' הא קי"ל הוכיח סופו על תחילתו בגט דאמר כתבו, דכיון דהי' קצת גילוי שוב אמרינן הוכיח סופו כמבואר בפוסקים, וכ"ש דתחילה בא עלי' וכן אח"כ כמה וכמה פעמים ודאי הוכיח סופו, שגם בתחילה הי' דעתו על תמיד. וזה אין שום ספק שכך הי' דעתו תחלה לדור עמה כך עד שישיג הפאס: יב) מ"ש כת"ר שמ"ש טעם על היתר מלך בפילגש משום שאסורה לכל איש, כן כתב מהרי"ט וב"ה שכוונתי לדעתו הקדושה, ומה שנדחק כת"ר להקשות על מהרי"ט דא"כ מה מוכיח הרמב"ם מהיתר השפחה כנענית לעבד עברי דישראל מותר בשפחה מה"ת, דילמא מ"מ אסור כמו כל פילגש ובעבד לא התירה תורה כי אם שתידור על דעת רבים שלא תבעל לאחר, הנה יש להקשות בדוחק מעולם לא שמעתי, ויש ליישב ג"כ שתוכל לומר מאיס עלי ואז יהי' מצוה להשאל על נדרה, שהרי הרמב"ם הוא הסובר במאיס עלי כופין אותו לגרשה שאיננה שבוי' שתבעל לשנוי לה, וה"נ אף ששפחה היא, מ"מ אינה שבוי' ומצוה לישאל על נדרה, ולדבר מצוה יש לה התרה: יג) מה שהקשיתי להרמב"ם איך מותר שוטה בפיקחת וכן להיפוך, וכתב כת"ר מדברי ריב"ש סי' קצ"ג דכיון דדרך נישואין אף דלא מהני מידי אינו זונה אפי' לר"א, הריב"ש לא כתב כן לר"א ולא לרמב"ם רק בממאנת כיון דלשם קידושין נתן, אבל בזה שיודע שאין הקידושין כלום איך יחשב זאת כוונה והוא בעצמו יודע שאינו קידושין כלל וכשם שפסיק רישי' ולא ימות