אבני נזר אבן העזר רד

כלל בפילגש, ופשוט בכל איש המוני דכל בלא קידושין הוי בעילת זנות, ושוב חזקה הנ"ל: לז) ובכנסת הגדולה סי' קמ"ט מוכיח מתשו' הריב"ש ס"ו דבפילגש לכ"ע לא אמרינן הך חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ושם בתשו' הריב"ש המעשה הי' שמומר נשא בחוקותיהם, וכתב כיון שמתחילה נשאה בחוקותיהם לא שייך חזקה הנ"ל, ובוודאי כוונת הכנה"ג ג"כ במתנה עמה שתהי' פילגש, וכ"כ בתשו' צ"צ הנדפס מחדש שכן כוונת הכנה"ג, וכתב ג"כ דבזמה"ז דלא נהגינן כלל בפילגש ודאי גם בפילגש שייך החזקה, אמנם הוא מפלפל לשיטת הגאונים, ובנ"ד כבר ביארנו דלהרא"ש ג"כ חזקה הנ"ל, והרמ"א פוסק בחו"מ דהוי ספיקא דדינא, וביארנו שגם הרמב"ם אין שום ראי' שיחלוק על הרא"ש ובגביית העדות נזכר שאמר עד אחד שאמר האיש המדובר שחופה אינו יכול להעמיד עד שיהי' לו פאם, ומ"מ אפשר שקידשה בביאה, רק חופה שבפרהסיא אינו יכול לעשות: לח) ועדיין יש להתיר משום דליכא עידי יחוד שנתייחדה בפניהם, ובתשו' הריב"ש ס"ו כתב דרוב פוסקים חולקים על סברת הרא"ה שסובר דלא בעינן עידי יחוד, אלא דכיון שידוע ומפורסם שדרו יחד כאיש ואשתו חשוב כעידי יחוד, וכתב הריב"ש שרוב פוסקים חולקים, והטעם בזה ברור, דמ"מ אין עדים על שעת ביאה ובשעת ביאה אין עדים, וכן כתב בתשו' נוב"י מהד"ת סי', והגם דהריב"ש בתשו' אחרת נסתייע מדברי הרא"ה אלו, הנה בתשו' הגאון בעל שאגת ארי' הנדפסת בשו"ת בית אפרים כתב ג"כ דבעינן עידי יחוד, אלא שהוא ז"ל חשב לספק שמא הי' שם פעם אחת עידי יחוד, ושם התיר משום שלא הי' ידוע שנבעלה, והתיר משום ספק ספיקא, ובנידון דידן שהי' לה וולד ממנו וידוע שנבעלה, ועוד דשם הי' קטן שהגדיל כמו חצי שנה, ואולי עוד לא נשלם בו כח התאוה, משא"כ באיש גדול הדר עם אשתו ודאי שבעל, ואין לומר דאכתי איכא ס"ס, ספק הי' עידי יחוד ספק לא הי', ואת"ל הי' עידי יחוד שמא באותו פעם לא בעל, שאין זה ודאי שבכל פעם שהאיש מתייחד עם אשתו בעל אותה, ואולי לא הי' אז בכחו או נדה היתה, ליתא דכיון דעכ"פ ודאי שבעל אותה פעם אחת, אין הס"ס מתהפך, דאי אפשר להתחיל שמא לא בעל, רק תוכל לומר שמא לא בעל בשעה שהי' עידי יחוד, ושוב לא תוכל לומר ואת"ל שבעל בשעה שהי' עידי יחוד כו' דאם בעל בעידי יחוד הוא מקודשת ודאי: לט) ועוד בר מן דין, הרי הגאון בעל שאג"א שם הקשה לנפשי' דאף בלא עידי יחוד נימא שבודאי קידש אותה בפני עדים, דאל"כ לא הי' עושה בעילתו בעילת זנות כמ"ש הגאונים בבא על שפחתו הוליד ממנה בן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובוודאי שיחררה תחילה, ותירץ הגאון הנ"ל דאיסור שפחה חמיר ואמרינן חזקה טפי אפי' על הקידושין מכבר, וכה"ג חילק התה"ד לדעת הרא"ש כנ"ל ועיי"ש, וכבר כתבתי דבנ"ד שבוודאי בא עלי' כמה פעמים, ועל דעת כן התחיל לדור עמה, חשיב באיסור חמיר, ושוב ניחוש אפי' על הקידושין מכבר משום חזקה, ואף שלא הי' יכול לעשות חופה בברכת חתנים בעשרה דמיפרסם מילתא, הי' יכול לקדשה בפני שנים, או לראות שיהי' שנים בשעה שנתייחדה ואף שהיא אומרת שלא קידשה, הלא אינה אומרת שמעולם לא הי' עידי יחוד, ועוד אפי' אומרת אינה נאמנת, במבואר ברמ"א אהע"ז סי' ט"ו סעיף ו' בשם או"ז, ועוד הרי אמרה תחילה שהיא אשתו, ואף שנתנה אמתלא לדברי' ובטלו דברי' הראשונים, מ"מ שוב אין לה נאמנות בדבר, ודברי' שוב אין מעלין ולא מורידין כדמוכח בתוס' יבמות (קי"ח.) בד"ה סד"א הא מימת מיית שכתבו דאשה אומרת מת בעלי וצרתה מכחשת ואומרת לא מת, ושוב הודית צרתה שמת ונתנה אמתלא על מה שאמרה לא מת בתחילה צרתה אסורה, והיינו דחברתה הא אינה נאמנת עלי', והיא עצמה, הגם שביטלה באמתלא דברי' הראשונים, מ"מ גם עכשיו אין לה נאמנות, ונשארת באיסור, וע"ז סד"א הא מימת מיית, דאל"כ ודאי היתה שותקת לקלקולא דצרה, ואף דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, הא בטלה הודאתה באמתלא, קמ"ל דלא אמרינן ודאי מיית, ושוב לא נוכל להתירה רק מכח דיבורה של עכשיו, וכיון שאמרה תחלה היפוך, שוב אין לה נאמנות אף שנתנה אמתלא, יע"ש היטב בתוס' ובמהרש"א, וכן מוכח בתוס' כתובות (ס"ג) בד"ה אבל במ"ש ועוי"ל דבתחילה כששאלוה שתקה, ואח"כ נתנה טעם על שתיקתה, והטעם דהא דלא מהני כיעור לאוסרה משום דטוענת ברי טהורה אני, וכששתקה תחילה דהוי כהודאה, שוב אף שאח"כ נתנה אמתלא לשתיקתה, מ"מ שוב אינה נאמנת בדברי' לומר טהורה ואסורה משום הכיעור, ע"כ הוצרך לטעמא דאם איתא דעביד איסורא הוי מירכס עיי"ש היטב, ויש להאריך הרבה בפרט זה, אך דבלא"ה בנ"ד אסורה מטעמים ראשונים לא רציתי להאריך בזה: מ) וראיתי במכתב כת"ר שרצה ללמוד היתר מתשו' חוות יאיר באחד שנסע עם בתולה בדרך בחזקת אשתו, ואח"כ אמרה שמעולם לא היתה אשתו ונתנה אמתלא על נסיעתה עמו בצוותא חדא, וגם אמרה שמעולם לא בעל אותה, וכתב שם החוות יאיר שאם הודית שבא עלי' הוי מקדש בלא עדים, ואף אם ראו עדים ששכבו יחד בחדר אחד, דבקידושי ביאה צריכים עכ"פ לתת לב ליחוד יחד בחדר לשם ביאה, ובכה"ג מיירי הג"ה בסי' ל"ג עכ"ל, ומזה למד כבודו דבנ"ד לא חשוב עידי יחוד, והנה לא העתיק כבודו לסיום דבריו וז"ל ולא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אלא במגורשת, והם דברי משנה בגיטין (פ"א.) דאפי' בנתגרשה מן האירוסין לא אמרינן כ"ש בפנוי' דעלמא, וזה ברור, משא"כ בנ"ד שדר עמה כאיש עם אשתו, וטבלה לנדתה אליו דמפורש בכל הפוסקים דעכ"פ בעידי יחוד הוי עידי ביאה, ובהא דחוות יאיר לא הותזקה שהיא אשתו כמ"ש לעיל מיני' וגם היא לא הודית שדר עמה כאיש עם אשתו. רק שבא עלי' פעם אחת, ובכה"ג לא אמרינן הן הן עידי יחוד כו': הק' אברהם