אבני נזר אבן העזר קצה

קלב) איברא דעיקר היסוד של הפוסקים ע"א נאמן בדבר שבערוה בלא אתחזק אין לו על מה לסמוך, כי התשו' מיי' פירשתי בטוב טעם כנ"ל, וזה טעם הריא"ז פרק מי שאחזו שכתב בנתייחדה עמו שצריכה גט מספק, אם שניהם מודים שלא נבעלה א"צ גט, ומשום דאיהו נאמן משום הודאת בע"ד, ומה שהביא מהרי"ק שורש ע"ב ראי' מנדה, אינו ראי', דנדה אין דינה כערוה משום דתפסי בה קידושין וכמ"ש ר"ת בספר הישר בטעם נדה שאינה פוטרת צרתה, וכמו שביארתי בחי' דחייבי לאוין אין דינם כדבר שבערוה: קלג) ומ"ש עוד דגם בממון נאמן בלא אתחזק כבר השיג עליו השב שמעתתא שהרי אין עד יכול לפטור ממתוך, גם מה שהמציא בש"ש מתשו' מיי' הנ"ל דכיון דלדברי העד מעולם לא הי' איסור ערוה לא חשוב דבר שבערוה ג"כ אין ראי' כנ"ל. ויש ראי' ברורה דע"א אינו נאמן אף בלא אתחזק מהא דאיבעיא להו ביבמות (צ"ג:) ע"א ביבמה למשרי לעלמא אי איכא למימר בה דייקא ויהא נאמן לומר מת בעלך ואח"כ בנך ואף דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ואעפי"כ אינו נאמן רק מטעם דייקא. (חסר הסיום):. הק' אברהם. סימן קכ ב"ה יום ג' פינחס תרמ"ד לפ"ק פה סאכטשאב: שפעת שלום וברכה לכבוד ידיד נפשי הרב הגדול המפורסם צנא מלא ספרא ירא אלקים מו"ה יואב יהושע נ"י האבד"ק ליטמורסק. א) עיינתי בדבר הקידושין, ולפענ"ד אין היתר מחמת שהעד אמר כי ראה העד השני גנב אצלו וע"א כשר ועד שני פסול גרע ממקדש בע"א, והעד שהעיד נאמן ע"ז משום הפה שאסר כו' אלה דברי מעלתו: ב) ולפענ"ד אם האשה מודה פשיטא דליכא הפה שאסר שאם לא הי' העד מעיד, מ"מ היתה אסורה משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, וה"ה בנ"ד שאומרת איני יודע אם בא הטבעת לידה הוה ספיקא דאורייתא, אך אפי' מכחשת לדעת האומרים בהכחשת בע"ד יש להחמיר [הוא המהר"ם פאדוואה בתשו' ל"ב] ג"כ, יש לעיין כיון שמאמינים לדברי העד שהיא יודעת שנתקדשה והיא אסורה לינשא, דלגבי דידה שיודעת ליכא מיגו וכדברי התוס' ב"ב (למד) בד"ה לאו קמודית בשם ר"י, ועי' בקצה"ח סי' מה שתירץ על קושיית התוס' בנסכא דר' אבא וא"כ אף לדידן שמאמינים להעד ובאמת אינו קידושין עכ"פ הוי לגבי דידה כמתכוין לדבר איסור ועלה בידו היתר, ועדיף מינה איפס שנתירה בשביל הטענה שטוענת שאנו יודעין שהוא שקר: ג) והנה מצד שלא הי' פיסוק דמים על הטבעת אשר לכאורה היא היתר טוב. אך רו"מ שדא בי' נרגא כיון שידע המוכר שנותן הטבעת לאשה ולא תחזור אליו, הא סמך על מה שישומו אח"כ, אלה דברי מעלתו, אך בהא דהנוטל כלים מבית האומן לשגרם לבית חמיו כתב רש"י בהאומנים דווקא קצץ, וכן הוא בפוסקים סי' קפ"ו: ד) ומ"מ יש לעיין, דהנה הא דבלא פיסוק דמים אינו קונה הוא משום דלא סמכה דעת המוכר ולא דעת הלוקח, ולשון הש"ע ס' ר' סעיף ו' דכל זמן שלא פסק לא סמכו דעת שניהם, והנה כשהלוקח נתן או מכר לאחר והמוכר ידע מזה לית בי' משום לא סמכה דעת המוכר ואינו רוצה להקנות בלי פיסוק שמא לא ירצה לוקח ליתן לו כמו שרוצה דמה ירויח בזה, הלא מי שנמכר לו לא יחזיר לו החפץ, דחזקה מה שביד האדם שלו, אך עדיין י"ל שהלוקח אינו רוצה לקנות קודם פיסוק שמא ירצה מוכר ממנו יותר דמים ויפייס בית חמיו שיחזירו לו החפץ ויתן אחר במקומו, אבל אם הי' קונה ולא יוכל להחזיר לו החפץ יצטרך ליתן לו כמו שרוצה או למיקם בדינא ודיינא: ה) והנה בנ"ד בטבעת גרוע הזה שעשו קידושין הוא אלף ידות מדמי שיווי החפץ ודאי לית בי' משום חסרון סמיכת דעת הלוקח ובודאי רוצה לקנותו אף אם יתן בעדו איזה גדולים יותר, ומשום לא סמכה דעתו דמוכר ליכא, דמוכר ידע שלא תחזור החפץ אליו וגמר להקנותו בכל ענין: ו) והנה בענין לא סמכה דעתו דמוכר או דלוקח יש שערוחת בדברי הרמב"ם. שבהלכות מכירה כתב דלא סמכה דעת המוכר, ובהלכות, בהמוכר יינו לנכרי מדד עד שלא פסק אסור כתב דלא סמכה דעת הלוקח. ונראה דהרמב"ם לטעמי' שבפרק י"א מהלכות מלוה כתב לוה שאין לו מטלטלין ויש לו קרקע ותולה מעותיו בנכרי כו' ומשמע שאם יש לו מטלטלין א"צ ליתן לו מעות דווקא, דמטלטלין כמו מעות, וע"כ אין לומר שהלוקח לא ירצה לקנות בלא פיסוק, שהמוכר ירצה ממנו דמים יותר, שהרי הלוקח יאמר ממארי רשוותך פארי אפרע כבריש המוכר פירות ויחזיר לו החפץ בדמים, ע"כ מפרש הרמב"ם משום דלא סמכה דעת המוכר. אבל ביין שאחר שמדדה נוגע בו הנכרי קודם פיסוק בוודאי רוצה המוכר שיקנהו תיכף, שהרי נאסר במגע הנכרי, ע"כ מפרש דלא סמכה דעת נכרי הלוקח, דבזה אין לומר שהנכרי יחזיר לו היין בדמיו, שהרי נאסר לישראל המוכר ואינו שוה אליו כלום, הנה שלדעת הרמב"ם בכל מכירה קודם פיסוק משום דלא סמכה דעת המוכר, ומ"מ במשגר כלים לבית חמיו ונאנסו בהליכה קודם פיסוק פטור, אף לפמ"ש דבזה המוכר נתרצה שיה' מכירה תיכף, שהרי בנדרים מפורש דהא דחייב הוא דווקא היכא דהוא הנאת לוקח, ואם ירצה המוכר דמים יותר משוי' שוב לא הוי הנאת לוקח, שהרי המודר הנאה לוקח ביותר, וכיון דלא הוי הנאת הלוקח פטור אף שהלוקח רוצה לקנותו קודם פיסוק, מ"מ כיון שעל מנת אם ילקחו אותו בבית חמיו נוטל אותם אם נאנסו בהליכה. לא מבעיא דמטעם שואל לא מחויב כיון דלאו הנאת לוקח אין כל הנאה שלו, אף לא מטעם לוקח כמ"ש הרמ"ה ב"ב (פ"ז.) בלוקח כלי על