אבני נזר אבן העזר קצב

[דבר שבערוה] ועיין בתוס' גיטין (ל"ג.) דביטול שליחות בעי עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים רק כשמבטלו בפני שליח לא בעי עדים, ועוד דיכול לבטל זה שלא בפני זה, ולכאורה משמע מכאן דביטול עצמו אינו חל בלא שנים, דאי חל הביטול איך יחול הגט אח"כ, אך ז"א דא"כ גם בפני שליח לא יחול הביטול, ועוד איך יחול זה שלא בפני זה הא מתחילה לא חל הביטול בפני ע"א, אך נראה דטעם דברי התוס' עפ"י מה דקי"ל בסי' מ"ב דעידי קידושין אם אינם נראים לבעל ולאשה לא מהני, דוודאי נתכוונו להשטות ולא לקידושין באמת, וה"נ במבטל שלא בפני שנים כיון שלא יהי' נאמן אח"כ ודאי אין כוונתו לבטל דאין כוונתו לקלקלה, וע"כ במבטלו בפני שליח שפיר מהני, דוודאי כוונתו לבטל, כי השליח לא יתננה לה עוד, ועוד דאפי' תימא דגם בזה אין כוונתו לבטל שאם יתנו לה לא יועיל שאין כוונתו לקלקלה, מ"מ במבטל זה שלא בפני זה מהני, דשוב כוונתו באמת לבטל וביטול חל שלא בפני עדים כנ"ל, וה"ה שליחות חל שלא בפני עדים, והא דשליחות קידושין בעי עדים דאל"כ ממילא לא הוי עדים על הקידושין דאין כאן עדים שבשליחותו נתקדשה, וה"ה היכי דליכא עדים על הזכי' דחשוב מקדש בלא עדים וכמ"ש: קיד) ואין להקשות מדכתב הר"ן בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דחיישינן שמא נתרצה האב, וכתב הר"ן משום דכל אדם רוצה לקדש את בתו ומצוה עלי' הוא דרמיא וכל שנתרצה האב לבסוף הוי זכות למפרע. ואף שהוא רק אומדנא שזכות הוא לו ואף זה לא נתברר בשעת הקידושין וא"כ ליכא עדים על הזכי', לא קשה דשם אף אם לא נתרצה האב אין החסרון בקידושין מחמת שלא בא הכסף ליד האב שהרי מה שהבת זכתה בקידושין הוא ממילא לאב וכמ"ש הר"ן בטעם אומר אדם לבתו קטנה כי החסרון מחמת שאינה מתקדשת שלא לדעת אבי', וכבר כתבנו דא"צ עדים רק על הכסף ולא על הריצוי לא זכיתי להבין שבודאי אם לא יתרצה האב המעות חוזרים, וא"כ מ"ש מריצוי דידה דבאות קי"א דאמרת דאין כאן עדים על הכסף קידושין, המגיה]: קטו) ולשיטת הרשב"א זו הרווחנו דאפילו להחולקים על הרמ"ה יש להתיר משום הספיקות שמא אחז ידה בחזקה, ועדיפא אדרמ"ה, וכן שמא נתן הטבעת תחילה דמשום זה הוי ספק אומדנא ולא חשוב עידי קידושין: קטז) איברא דיש להעיר עוד במה שלמדנו מדברי הרשב"א בנתן הוא ואמרה היא דמה שיודעין מכח אומדנא לא חשוב עידי קידושין, ולכאורה קשה מהא דגיטין (ס"ד.) בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין ר"ח אומר שליש נאמן דהא הימני' ומסתמא דעת הבעל שיהי' לגירושין אם יאמר לגירושין, והא מ"מ אינו אלא אומדנא שדעתו כך, ומ"מ ליכא עידי מסירה כיון שאינם יודעים רק מכח אומדנא (והתם הא מיירי בשהשליש שליח לקבלה כמו שפירש"י שם, דכן מוכח מקושיות הש"ס התם על המשנה דצריכה שתי כיתי עדים ולהימני' לשליש עיי"ש היטב בסוגיא] וצ"ל לדעת הרשב"א דלטעמי' אזיל בפרק ד' אחין דגירושין לא חשוב חב לאחריני עי"ש, ולא בעי עידי מסירה משום שהוא דבר שבערוה, רק כמו שאר שטרות, ומשום דכל היכי דליכא עידי מסירה לא הוי שטר וע"כ כיון ששמו חכמים דעתו שיהי' לגירושין שפיר הוי שטר כיון שידוע בבירור שמסר לגירושין, ועפ"י עידי חתימה לא חשוב בירור גמור דאפשר נפל ממנו ומצאתו, וע"כ מסתפקים התוס' בשמעתא דערכאות אם סגי בשאר שטרות עידי חתימה לר"א, ובהרא"ש פרק המגרש משמע דוודאי לא מהני, אבל כשיש עדים שמסר לו אף שראו שמסר לו לפקדון, מ"מ כיון ששמו חכמים דעתו שרוצה שיהי' לגירושין אם יאמר לגירושין, וכל ששמו חכמים דעתו הוי בירור גמור וכמ"ש בספר או"ז הגדול סי' תשע"ה וע"כ הוי שטר, וכל זה בעידי מסירה להחשב גט דלא כתיב עדים בקרא רק דבעינן גט שיהי' מבורר שמסר לר"א, וכשיש בירור מה נ"מ אם לא ראו העדים, אבל בקידושין דילפינן מממון דכתיב עפ"י שנים עדים בעינן שעדים יראו הקידושין, וכל שיודעין רק מכח האומדנא לא חשוב שראו הקידושין, דאומדנא לא שייך לעדים, ואף שהרשב"א כתב רק משום שאפשר דלשם מתנה נתן אבל אם הי' בירור גמור הי' נחשב עדים, שאני' הכא שבאמת אפשר שלא נתכוון לכך רק משום ששמין החכמים דעתו חשוב בירור ולא שייך זה לעדים ולא חשוב שראו עדים הקידושין, כן צ"ל לדעת הרשב"א: קיז) ולפי זה רש"י שכתב גיטין (כ"ב:) דבעי לר"א עידי מסירה משום דילפינן דבר דבר מממון וכוונתו דבשאר שטרות סגי בעידי חתימה גם וכמו שצדדו התוס' בסוגיא דערכאות, וכן כתבו בבירור (דף ד'.) ומשום שידוע ע"י עידי חתימה שבא מידו לידה אבל בדבר שבערוה הא בעינן עדים שיראו המסירה] וכן למה שכתבו התוס' (ד') בשם ר"ת דאפי' לר"מ בעינן עידי מסירה בגט משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. א"כ קשה הא דשליש, וע"כ מוכח דס"ל דעדים שיודעין ע"י אומדנא הוי עדים, וא"כ הא דהרשב"א מחלוקת בין הראשונים: קיח) ולכאורה י"ל דכיון שהשליש הי' שליח לקבלה, וע"כ כשמסר ליד שליש הרי ידוע הנתינה אף אם לפקדון והאומדנא צריך רק אל הכוונה והריצוי שכוון לגרשה, וכבר כתבנו שעל הכוונה לא בעי עדים, ואף שאין כאן עדים על הקנאות הגט לא איכפת לן, דבגט אין הנתינה מה שמקנה לה הגט, שהרי טלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני ואף שהקנאת הגט הוא עושה, וכן כתבו על איסורי הנאה כשר אף דלאו בר קנין הוא כלל, וע"כ שהנתינה הוא בפשיטות נתינת הגט לידה, והרי אף אם לא כוון לגרשה ולהקנות לה הגט, מ"מ גוף הגט נמסר ליד שליח לקבלה שלה, ואף דהרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת, מ"מ צ"ל דאין ההקנאה עיקר הנתינה מחמת ראיות הנ"ל, וכשיש עדים על עיקר הנתינה די, אך לא נראה לי שאם מסר ליד שליח לקבלה לפקדון לא עבור האשה הרי אין השליח לקבלה עושה שליחותה אז והוא כנותן ליד איש אחר, וא"כ אין כאן עדים אף על גוף הנתינה, וע"כ רש"י והתוס' חולקין על הרשב"א, ומ"מ י"ל להיפוך, ועיין בדברי אמת סי' נ"ה: קיט) גם הר"ן שכתב דעידי חתימה מהני בגיטין אפי' לר"א דעידי חתימה הם כעידי מסירה. שהרי ידוע מכח עידי חתימה שבא מידו לידה, לכאורה דלא כהרשב"א, שהרי הוא רק אומדנא שבודאי מסרו לידה, דאל"כ מנין היא בידה, ואף שאינו בירור