אבני נזר אבן העזר קפט

גם בושה לא ה' לה לומר לא שאין רצונה להתקדש במעמד הזה, ובאמת נראה דשני הטעמים שאמר כריטב"א. הא' דמאיסא לה דיבורי', הב' משום כסיפותא וצניעותא כמבואר בלשונו שאמר דמאיסא לה דיבורי'. או משום כסיפותא וצניעותא דשני הטעמים צריכין לו דבההיא דציפתא דשדיך ודאי לא שייך דמאיסא לה, שהרי תחילה רצתה להתקדש לו ואיך ברגע אחד נהפכה מקצה לקצה עד שדיבורו נמאס בעיני' בזה צריך לכסיפותא וצניעותא. כי בושה היא לה לחזור בדבריו ויוצא מגדר הצניעות, ובכנסי סלע בפקדון נהפוך הוא דאין בושה כלל לומר לאיש זר שאינה חפיצה בקידושיו בפרט בלא שידוכין ורב מנגד, רק דמאיסא לה דיבורי' של איש כזה שירצה לעשות נבלה כזאת, ובנ"ד אין לומר אף דחיבה יתירה הי' לה עמו מחמת הקידושין נמאס בעיני', שהרי גם לאחר כל המעשה שאלתו חיים מה עשית לי, קראתו בשמו דרך חיבה, וא"כ להריטב"א אפי' הי' שתיקה לאחר מתן מעות ואפי' אחז ידה בחוזק מקודשת מחמת שלא אמרה לא, דטעם הפוסקים שתיקה לאחר מתן מעות לא מהני הוא משום דלא זרקתו משום אחריות דאטו כולי נשי דינא גמירי, ובנ"ד שיש טענה מדלא אמרה לא לכולי עלמא מקודשת ושמעתי מאיש אחד שאמר כי היכי דאמרינן בעל מנת שאני צדיק חיישינן שמא הרהר תשובה בלבי, ה"נ נאמר שמא בשעת קידושין הרהרה תשובה ואחזתה רוח צניעות, ולדידי ודאי לא חיישינן כן, אלא משום שהתנה ע"מ שהוא צדיק מסתמא יודע בעצמו שכן הוא, וכעין שכתב הר"ן בהא דמקשה הש"ס וניחוש שמא יש לו, דכיון שהתנה לדבר שיש לו]: קא) מכל מקום יש לדחות כיון דבשעת קידושין הי' אפשר דמשום דמאיסא לה דיבורי' שתקה אף דלאחר כך נתגלה בשעה שאמרה חיים מה עשית לי, שאינו נמאס בעיני' ומעיקרא לשם קידושין נתכוונה, מ"מ בשעת קידושין הי' ריצוי דידה דברים שבלב, וכמו בההיא גברא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל, דכתב הר"ן דתחילה גילה דעתו ואח"כ הי' מחזיר לדור בא"י, דאי לא אע"ג דדברים שבלב הוי דברים כל כמיני' עכ"ל, והיינו דאף דהוי דברים, מ"מ איך נאמין לו שכוון לכך, הרי דאף שא"י, שאח"כ ע"י שמחזיר לדור בא"י גילה מחשבתו שבתחילה שעל דעת כן מכר חשוב דברים שבלב, ואף שבתב"ש סי' ד' סק"ב בהא דשחט ואח"כ חישב לע"ז למ"ד הוכיח סופו על תחילתו הוי זבחי מתים, ואף דבתחילה לא אמר שלשם ע"ז ומחשבה לחוד לא מהני, י"ל דכיון שלא הי' שם אדם בשעת שחיטה מסתמא פירש אז, אי נמי אמירתו דהשתא מהני כאילו אמר בשעת שחיטתו אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, ע"כ אין מזה ראי' לנ"ד דמה שמגלה עכשיו על למפרע משוה למפרע כדברים שבפיו, דשאני התם שאח"כ אמר מה שחישב בתחילה, ודומה להא דכתב בשטמ"ק ביצה (יוד) במת בבית ולו פתחים הרבה דמהני לב"ה מחשבתו שחישב להוציאו באחד מהם לטהר הפתחים מכאן ולהבא אף דמחשבה לא מהני לאחר שירד להם תורת קבלת טומאה, מ"מ מהני עם מעשה שלבסוף שהוציאו באותו פתח או שפתח אותו פתח] כאילו יש כאן מעשה מעכשיו עיי"ש, וה"נ מהני דיבורו שבסוף כאילו דיבר בעת מחשבתו בתחילה, אבל בנ"ד שבסוף שאמרה חיים מה עשית לי, הרי מורה שאינה מתרצית בקידושין רק שממילא מוכח שבתחילה לא הי' מאיס לה דיבורי', מכל מקום בשעת שתיקה הוי דברים שבלב: קב) אך עוד יש לעיין מחמת שהשיבה המתקדשת לחברתה אנכי בעצמי נענעתי הגדר, אשר מזה אומדנא גדולה שידעה מהמעשה וכל הכמנת העדים הי' בעצתה, דאל"כ מה הי' לה לשקר, ואף שנתנה אמתלא שהיתה נסמכת בהגדר, אין אמתלא זו מקובלת לב"ד, בפרט כי בהגב"ע נכתב שנענוע בכח גדול, ואם כן הדברים שהי' בעצתה אזדי כל ההתירים שהרי אמרה לו קדשני: קג) אולם לאחר העיון נראה דאין כאן חשש, דהנה הרמ"א בסי' מ"ב בשם תשו' הרשב"א בעדים ששמעו התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ ראו החפץ יוצא מתחת ידה אינו קידושין עד שיראו הנתינה ממש, ושם בתשו' סי' אלף קצ"ג דאפי' ראו החפץ תחילה בידו ואח"כ בידה לא מהני עיי"ש היטב, ובסי' תש"פ דבקידושין עדות ראי' דידיעה בעי ממש, ומבואר מדברי הרשב"א דבקידושין לא מהני ידיעה בלא ראי', אך הב"ש הביא בשם המרדכי אם ראו דבר המוכיח יכולים להעיד כאילו ראו הקידושין ממש, והטור בסי' צ' בשם הרמ"ה דיני ממונות מתקיים בידיעה בלא ראי', וקידושין לא בעי דרישה וחקירה, ש"מ דדומה לדיני ממונות, א"כ מהני ידיעה בלא ראי' עכ"ד, ודברי הב"ש תמוהים מאד כמו שתמה הבית מאיר ג"כ, שהרמ"ה כתב שם כשראו ידיעה ברורה שאי אפשר רק שגזלו, שתחילת מנו החפצים ונכנס הוא ולא אחר וכשיצא מנו שוב החפצים ומצאו חסר דוודאי הוא לקח, ולמד דינו מנחבל שעלתה לו נשיכה בגבו דהוי דבר ברור, וכתבו התוס' שבועות (ל"ד) דכעין אומדנא דנחבל מהני אפי' בדיני נפשות, וא"כ אין כאן ראי' כלל מהרמ"ה, ובספר המקנה כתב דהא דמרדכי מיירי ג"כ מדבר ברור שא"א שנתן לה החפץ במתנה, שתיכף לאחר אמירת הרי את מקודשת ראו החפץ בידה (מיהו במרדכי שם משמע להדיא אפי' בידיעה שאינה ברורה מדמייתי ראי' מעידי יחוד שהוא רק ספק מקודשת] וא"כ יש להורות כסתימת הרמ"א, וא"כ בנ"ד דמחמת אומדנא דנענוע הגדר מוכח דמתחילה הי' המעשה בעצתה, ומ"מ אינו רק ידיעה בלא ראי' ולא חשוב עדים בקידושין: קד) איברא דיש להעיר בזה כמה ספיקות, א' דבענין ידיעה בלא ראי' משמע ברמב"ם פ"כ מהלכות סנהדרין דמהני בדיני ממונות, שכתב בהא דעובדא דשמעון בן שטח ברודף אחר חבירו לחורבה וראהו אחד ונכנס אחריו ומצאו הרוג מפרפר וסייף בידו ודם מטפטף דפטור מדכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג, וכן עדות מיוחדת בדיני נפשות לא מהני מקרא זה, ומסיים הואיל ויש שם צד לנקותו ולזכותו אל תהרגהו, עד כאן, הנה משמע להדיא דבדיני ממונות כה"ג מהני עדותו, ואף דבסוף פ"ד מה' נזקי ממון פסק דלא כר' אחא בהא דגמל האוחר בין הגמלים, צ"ל דהאומדנא דהרוג מפרפר עדיפא אף שג"כ אינו דבר ברור לגמרי כדמפורש בתוס' שבועות (ל"ד.) מ"מ הוי אומדנא טפי מהא דגמל האוחר כו', וא"כ יש לספק אומדנא דנידון דידן אם נדמהו לאומדנא דגמל האוחר כו' דלא מהני אפי' בדיני ממונות, וה"ה בקידושין או אולי הוי אומדנא יותר ומהני בד"מ וה"ה לקידושין כדברי הב"ש הנ"ל דקידושין לדיני ממונות דמיין מדלא בעי דרישה וחקירה: הב', יש לומר דלא בעי עדים אלא לגוף הקנין היינו לשלשה דרכים שהאשה נקנית בהם, אבל לריצוי לא בעי עדים, וממילא סגי באומדנא עכ"פ לעשותו