אבני נזר אבן העזר קפח

הכסף קידושין בידה, דמכח שהיא מחזקת הרגל במשיכלא חשוב חצירה כידה, ומ"מ באמת דוחק לומר שהאשה תדע דין עומד בצדה, ועכ"פ שפתי ריטב"א ברור מללו דהא דמשיא כרעא אין ענין לגוף קידושין, וע"כ הריטב"א פליג על הרמ"ה, וליתא לדבריי הנ"ל, ומסתברא דהריטב"א דפליג אהרמ"ה לשיטתו שכתב אמתלא על מניעת דיבורה: צו) וכאשר נעיין בראשונים אחרים אם ס"ל כהרשב"א דאין מביאין ראי' על מניעת מעשה, או כריטב"א דצריכה אמתלא על השתיקה, נ"ל דהרמב"ן אזיל בשיטת הריטב"א שהקשה הרמב"ן ותשדינהו קמי' ותימא לי' הרי שלך לפניך, ותירץ דבעי השבה מיד ליד, ואי קשיא תימא לי' שקיל דידך ואי לא בעי למישקלה אשדינהו, אנן לא אתינן עלה משום דלא טענה דאי הכי ה"נ אי לא ניחא לה תימא לא עכ"ד, ונ"ל שהדברים אלו אינם עולים, אלא לשיטת הריטב"א דאין רצונה לדבר עמו, דאילו לטעם הרשב"א דאין מביאין ראי' ממה שלא עשתה דמשום דלא איכפת לה כיון (דלא מידי עבדה, דמוכח דניחא לה] (שאין ראי' מזה שנתרצית) הכא יש ראי' ממה שלא זרקה הכסף קידושין דזהו מה שאוחזתו ואין לה אמתלא שמתייראה מאחריות כיון שבידה לפטור עצמה מאחריות ע"י אמירת שקיל דידך, ע"כ צריך לטעם הריטב"א דאינה רוצית לדבר אתו והוי אמתלא ודו"ק, ואף שהרשב"א בעצמו הביא דברי הרמב"ן, הלא בלא"ה השיג עליו עיי"ש, ובאמת שבצמח צדק ראיתי שהרכיב דברי הרמב"ן עם דברי הרשב"א, מ"מ נלפענ"ד ברור כדכתיבנא: צז) ולכאורה נראה דהר"ן לא אזיל בשיטת הריטב"א שהקשה ותשדינהו ותימא לי' הרי שלך לפניך, ותירץ דטעתה וסברה דלא מיפטרי בהכי, ומדלא תירץ שאין רצונה לדבר עמו כדברי ריטב"א, מכלל דכהרשב"א ס"ל דמניעת דיבורה אין ראי', ומ"מ הוא סותר אמתלא דחיוב אחריות שהי' לה לומר כיון דאין קפידא באמירתה, אך באמת אין ראי' מהר"ן, דלכאורה קשה על הרמב"ן למה הוצרך לחדש דבעי השבה מיד ליד כיון דסוף סוף צריך לסברא דאיהו לא בעיא למיטען בהדי', א"כ הי' יכול לתרץ תיכף על הקושיא דתשדינהו ותימא לי' הרי שלך לפניך דלא בעיא למיטען בהדי', וצ"ל דקושיית הרמב"ן דזריקתה לבד היא אמירת הרי שלך לפניך וכדאמרינן כיוצא בזה בגמ' בהא דזרקתו לאור הא שדתינהו קמי' הוי קידושין הא קאמרי לי' שקול לא ,בעינא, הרי דזריקתה לפני' לבד הוא כאומרת שקיל, וכן מצאתי מפורש בחי' הר"ן לב"מ (דף מ"ט) דכתב שם דבפקדון כל היכי דאמר לי' תא שקול דידך נפטר, ולפי זה הא דאמרינן בפ"ק דקידושין מי דמי התם בתורת פקדון אתי לידה סברה אי שדינא להו מתחייבנא, לאו משום דדינא הכי, אלא דהיא טעתה וסברה הכי עכ"ד, הרי שלא כתב כלל שתאמר שקול דידך, אלא דגוף הדין דאי שדיא מחייבא לאו דינא, ע"כ כמ"ש דמה דשדיא באפי' כאילו אמרה שקול דידך, וא"כ אין ראי' מהר"ן שיסבור בהרשב"א, דמשום דלא ס"ל כהרמב"ן דבעי השבה מיד ליד הוקשה לו: צח) מעתה שנתברר דרק הרשב"א ס"ל כן, והרמב"ן והריטב"א חולקים, צריכים אנו לחוש לרמב"ן וריטב"א תקיפי קמאי, והרמ"ה אין דבריו מפורשים, ואחרונים חולקים בדבריו, הרי הב"ח והט"ז והחכ"צ לא ס"ל כלל בהרמ"ה משום דלא עבדה מעשה, הב"ח והחכ"צ מפרשים שממילא נטרתה. והח"מ אף דלא ס"ל כן, מ"מ הא ס"ל סי' מ"ב דשתיקה דלאחר מתן מעות הוי, א"כ ע"כ לומר דמה שאין מביאין ראי' מקבלתה, הוא משום דבזריקה הוי הקבלה פתאום, וא"כ בנתינת הטבעת באצבעה אף שביד אחד אחז ידה בקל, עכ"פ הרי ראתה הנתינה ולא הי' לה להניח להשים הטבעת באצבעה, וכן בתשו' תפארת צבי כתב דהרמ"ה אמר דינו רק באמר תחילה כנסי בפקדון, דבזה אמרינן מדלא זרקה, ומיירי באמרה תחילה הנח לפני ואף שבאמת דברי הבית מאיר והחמדת שלמה והצ"צ והחת"ס נראין עיקר, מ"מ כיון שדברי האוסרין הרמב"ן והריטב"א מפורשים, איך נדחה דבריהם בשביל דברי הרמ"ה שאינם מפורשים, והרשב"א יחיד לגבייהו, ובלא"ה בתשו' צ"צ כתב דינא דהרמ"ה ספק מחמת קושיית הב"מ לבד, ובאמת בעניותי אינני מבין הקושיא כנ"ל, עכ"פ מחמת דברי הרמב"ן וריטב"א הוי ספק, ואת"ל דהוי ספק ספיקא שמא כהרמ"ה ואת"ל כהריטב"א שמא אחז ידה בחוזק ויש לה אמתלא שלא רצתה להלחם עמו, דספק זה אינו ספק גמור. דאף אם הי' בחוזק יש ראי' מדלא זרקתה תיכף לאחר שהניח ידה, ולשון העד נטע ואח"כ זרקתה, לשון זה איננו מורה תוך כדי דיבור, ועוד דלא הי' תכ"ד מקידושין: צט) ומ"מ יש לומר הס"ס שמא כהרמ"ה ואת"ל כהריטב"א שמא שתיקה לאחר מתן מעות לא מהני (וספק זה הוי ספק גדול, כי רוב פוסקים דשתיקה דלאחר מתן מעות לא מהני, רק המחבר פוסק כהרי"ף והרא"ש דספק קידושין כדרכו בכל מקום. דהיכי דהשנים מהשלשה מסכימים לדעת אחת הכי נקטינו, וא"כ לדידן דגרירין אחר הרמ"א, ראוי הי' לנו לפסוק דלאחר מתן מעות לא מהני מכח ס"ס רק משום חומר אשת איש הניח הרמ"א בספק, וע"כ ספק זה לבד הוי ספק ספיקא להקל, והיכא דאיכא עוד ספק ראוי להקל, דבשלשה ספיקות אף בקידושין מקילין כמ"ש האחרונים], וא"כ אפי' כהריטב"א הוי ספק ספיקא להקל, ספק אמר לאחר ששם הטבעת באצבעה ואת"ל קודם שמא אחז ידה בחוזק, ומה שלא זרקה אח"כ בעת שהסיר ידה אין ראי', דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני, וכיון דלפי דברי ריטב"א אם שתיקה לאחר מתן מעות לא מהני מותרת מכח ספק ספיקא, שפיר יש לנו לומר ס"ס, ספק כהרמ"ה ואת"ל כהריטב"א, שמא כרוב הפוסקים דלגמרי לא מהני, ואת"ל כהרי"ף והרא"ש דהוי ספק קידושין שמא אינה מקודשת, ועוד דקודם שהסיר ידו מידה צעקה האשה פיגא דבורה חיים מה עשית לה מרוב האהבה, וגם היא אמרה חיים מה עשית לי, וא"כ הרי גילתם דעתה שאינה חפיצה בקידושין קודם שהסיר ידו שיהי' ראי' ממה שלא זרקה הטבעת, וא"כ יש שני ספיקות גמורים שמא כהרמ"ה ואת"ל כהריטב"א שמא אחז ידה בחוזק, וגם מקצת ספק שלישי דאת"ל בקל שמא הי' שתיקה לאחר מתן מעות דהוי ס"ס שמא כרוב פוסקים דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני ואת"ל כהרי"ף והרא"ש וחיישינן אכתי אינו אלא ספק: ק) איברא דלהריטב"א יש כאן טענה אחרת למה לא אמרה, לא דטעם הריטב"א דמאיסא לה דיבורי' לא שייך כאן דהי' חיבה יתירה ביניהם, גם כסיפותא וצניעותא לא ראינו ממנה צניעות שהיתה מתנהגת בחציפות יתירה עמו לפי דברי העדים