אבני נזר אבן העזר קפז

שתיקה דלאחר מתן מעות, דלא שייך שטועית שחייבת באחריות אלא בבא לידה ברצונה כמ"ש האחרונים סברא זו, ודווקא בהא דרמ"ה שמונחת בחיקה בלא כחה כלל: פט) העולה מכל הנ"ל דלשיטת הרמ"ה כפי הסכמת האחרונים הבית מאיר והחמדת שלמה והצ"צ והחת"ס] דאפי' לא שדתינהו מתוך חיקה אינה מקודשת, א"כ בנידון דידן שביד אחת אחז ידה ובשני' שם הטבעת באצבעה כמ"ש בהגב"ע ממעזריטש שהבעל שירה כן והבעל נאמן (אף שבלשון הגב"ע אינו מבואר אם באותו יד ששם הטבעת באצבעה אחז ידה או אצבעה, או ביד האחרת, דמסברא אם באותו יד אי אפשר שאחז כל כך עד שלא הי' צריך לסיוע האשה] כמ"ש בתשו' מיי' בשליח שהודה דהכוונה הי' לצורך משלחו, והשיב שנאמן משום ע"א נאמן באיסורין, וביארנו בעז"ה בחי' דלא שייך כאן אין דבר שבערוה פחות משנים כיון שהבעל הודה הא הודאת בע"ד כמאה עדים דלא חב לאחריני דבגירושין אסר לה אכהן משא"כ באמירתו שלא נתקדשה לו ואי אפשר למילף מממון בזה שלא יהי' נאמן, דאדרבא בנ"ל, והדר דינא דע"א נאמן באיסורין, ובחנם. נתלבטו האחרונים בדבריו, ובחי' ביארתי הדברים באורך בפלפול רב לא יכילם הגליון הזה, וה"נ הבחור בעצמו הודה שבידו אחרת אחז ונאמן בכך, וא"ל הרי בעצמו טוען שכל הקידושין הי' לדעתה, ליתא דמ"מ הוי מקדש בלא עדים, שהעדים לא ידעו מזה, גם לא הי' שום מכתב שרצונה בקידושין אלה רק בדיבור פיה וא"כ הוי מקדש בלא עדים, בשלמא אם הי' במכתב היינו יכולין לצרף עידי קידושין עם המכתב דנחשב כעדים כמו קי"ל עידי חתימה בגט כעידי מסירה כיון שרואין הגט יוצא מתחת ידה, אבל מאחר שהודה בעצמו במעזריטש שלא הי' מכתב, א"כ נהי שנאמן שדיבר עמה מעניני קידושין במיגו דלא הי' אומר שאחז ידה בידו האחרת, מ"מ גם לפי דבריו הוי מקדש בלא עדים] הוי כזרק לתוך חיקה כיון שלא עשתה שום מעשה: צ) והגם שהאחרונים החמירו בשדיך, יש על זה כמה תירוצים, הא' דנידון דידן לא מקרי שדיך שמעולם לא נתרצתה בקידושין כאלו, כעין תשו' מהרי"ט, ועוד שלא חשוב נגמר השידוכין כיון שעדיין מסופקת בעצמה מחמת קרובי', הב' די"ל דחשוב שתיקה דלאחר מתן מעות שהעד נטע לא ראה אימת שם הטבעת בראש אצבעה ואמירתו לאחר שהי' הטבעת בראש אצבעה חשוב לאחר מתן מעות, אף שהוא הי' אוחז ג"כ הטבעת בידו כמו שהעלו האחרונים הגאון מליסא והגאון רעק"א ובתשו' משיבת נפש המובא בתשו' צ"צ וכן הסכים בעל הצ"צ דבעת שהכסף ביד שניהם אמירתו אז כלאחר מתן מעות, והג', דאפשר שאחז ידה בחזקה ועדיף מהא דרמ"ה דאינה מחוייבת להלחם עמו, והד', דביארנו באריכות שמה שהעלה המקנה דלרמ"ה שדיך היינו דארצאי לקדושי לי' לא מסתבר כלל, וראייתו מהרשב"א נדחית כמ"ש באריכות, ע"כ לשיטת הרמ"ה נראה דאין ממש בקידושין אלו: צא) איברא דלפענ"ד הא דרמ"ה במחלוקת שנוי', דכבר כתבנו יסוד דברי רמ"ה מהאי דאי שדינא לה ומחברי מתחייבנא בהו דהקשה הרשב"א ותימא לא, ותירץ הרשב"א נ"ל דלא איכפת לה כיון דלא מידי עבדה דמוכח דניחא לה, וכן פירש"י יתא דלא מחאי משום דלא איכפת לה, הנה דברי הרשב"א: ברור מללו דכל זמן דלא עבדה מעשה דמוכח דניחא לה אין מביאין ראי' ממה שלא עשתה מעשה להיפוך, וכיון שממה שאוחזת אין ראי' דסברה אי שדינהו להו מתחייבנא אין מביאין ראי' ממה שלא אמרה לא, וה"ה בנידון דרמ"ה דזרק לתוך חיקה דלא עשתה מעשה כלום אין מביאין ראי' ממה שלא הטיתה עצמה לצד אחר שלא יפלו הקידושין [לתוך חיקה], וכ"ש שאין מביאין ראי' ממה שלא ניערתם מחיקה אח"כ: צב) והנה בקושיא זו הריטב"א כתב תירוץ אחר וז"ל ואיהי לא בעיא למיטען בהדי' טענות ולא למימר לא דמאיסא לה דיבורי' או משום כסיפותא וצניעותא עכ"ל, הנה מפורש דאף על מה שלא עשתה מעשה להיפוך אנו צריכין לתירוץ, וע"כ משום הא דרמ"ה אפי' לא עשתה היא שום מעשה יהי' ראי' ממה שלא הסירה אצבעה ממנו, ואף שאפשר שאחז בחוזק דאז אין ראי' ממה שלא החזירה אצבעה לאחור, מ"מ יהי' ספק קידושין, דשמא לא אחז בחזקה, וכבר כתבנו דמהא דאטו כולי נשי דינא גמירי אין ראי' דמספק לא תלינן שנתרצית, דשאני התם כיון שאינו מבורר שנתרצית הוי דברים שבלב, משא"כ הכא אם אחז בקל הרי המקדש יודע שנתרצית: צג) הן אמת דיש לדחוק כדי שלא לעשות מחלוקת בין הפוסקים דגם הריטב"א אית לי' הא דרמ"ה ולומר דווקא בשתיקה דלאחר מתן מעות דבמעשה בא לידה, אלא דיש לה אמתלא על המעשה, בזה אמר דשוב מחוייבת לומר לא, כיון דמ"מ יש מקום להוכיח מהמעשה, הי' לה לומר לא, לסלק כל צד הוכחה, משא"כ בהא דרמ"ה דלא עשתה מעשה כלל: צד) איברא דהבית מאיר הקשה על הרמ"ה מעובדא (דבדף נ"ב:) דההיא איתתא דמשיא כרעא במשיכלא דמיא אתא האי גברא וכו' שדא לה אמר רבא לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה כו' הנה דאם ה' שלו הכסף קידושין היתה מקודשת ולא אמרינן דהיא לא עשתה מעשה כלל, ובאמת דקושיא זו אינני יודע מה טיבה, דאטו נזכר בש"ס משתיקה דידה ואימא דאמרה בפירוש אין, וכמו שתירצו הפוסקים בהא דהתקדשי לי בפקדון, אלא שהריטב"א הקשה שם דלמה זכר הש"ס עובדא דמשיא כרעא, ומה נ"מ בסיפור זה, ותירץ דהש"ס השמיענו דלא נימא דבעבודתה טרודה ואין ראי' משתיקתה, הנה מפורש להדיא דאף ביר בזריקה מהני שתיקה, ואין לדחוק ולומר שזרק לתוך ידה, דאיך החפץ מונח בידה אם לא בכוונה דידה, ועוד דפשטא דעובדא משמע דלמשיכלא דמיא שדי לה: צה) ובעיקר קושיית הריטב"א הי' מקום אתי לומר עפי"מ דקי"ל פרק הזורק דחצר משום יד היכי דעומד בצדה, ובאינו עומד בצדה היכי דניחא לה מהני מדין שליחות עיי"ש, ובצדה מפורש בפוסקים דהיינו שעומד בתוך החצר, ולפי זה י"ל דמה שרגלה אחת במשיכלא הוי עומד בצדו, כלומר בתוכו, ואם לא כח עמידתה היתה נופלת וכנ"ל באבן מונח בחיקו דחשוב שבכחו מונח, שאלמלא כחו הי' נופל לאחור והאבן נופל וכן בהנחת גופו כהנחת חפץ בשבת אף דלכאורה אינו אלא סילוק פניפתי, אלא דמה שעומד הוי מעשה, ויש לדחות] ע"כ חשוב מכח