אבני נזר אבן העזר קפד

עיי"ש, ובריש שבת פשט העני את ידו ונתן לתוך ידו של בעה"ב או שנטל מתוכה והוציא, קרי הש"ס לפטורא דבעה"ב פטורא דלא עביד מעשה אף שקירב היד אל העני כדמוכח מקושיית התוס' (ג') דיעבור בלפני עור ואם לא קירב החפץ אליו הרי לא עשה כלום, ולא אמרו שעובר בלפני עור אלא המושיט כוס יין לנזיר כדכתיב לפני עור לא תתן, אבל אם הי' החפץ בידו מקודם שלא בכוונה לתתו לעני שברה"ר ובא עני ונטל מתוכה מהיכי תיתי שיעבור בלפני עור, וע"כ שהתוס' מפרשים כפשיטות שפשט ידו ומקרבה אל העני ואעפי"כ קרי לה הש"ס פטורא דלית בי' מעשה עג) איברא דאנהרינהו לעיינין במהרי"ט שכתב שם על התוס' (ג.) סוף ד"ה בעשותה וז"ל קשה לר"י מדמצרכינן קראי לפטור משמע דזה עוקר וזה מניח הוה במשכן כו' ותירץ דלא קשיא לי' בירושלמי אלא אמאי שאינו מחייב מושיט אלא בשחבירו מקבל מידו ע"כ דברי התוס' וקשה להלום הדבר, ובעיקר קושיא הנ"ל לא קשיא דבכל אחר את אמרת יחיד חייב וכאן פטור, דאי ממאי דבעלמא שנים שעשאום פטורים לק"מ דהכא חשוב יחיד שעשאה, וי"ל דה"ק כיון שאם חבירו לא הי' מקבל מידו אלא שהי' מושיט ע"ג קרקע פטור, השתא נמי בשנתן על ידו של חבירו אעפ"י שהוא עושה הכל עקירה והנחה הו"ל שנים שעשאוהו כיון שע"י חבירו נגמר הדבר ומיפטר מבעשותה, דומיא דעני שעקר מתוך ידו של בעה"ב הפשוטה לחוץ אע"ג דידו בתר גופו גרירא כדאמרינן בסמוך, ולא מבעיא לן לקמן אלא אי קנסוהו רבנן לאהדורי לגבי', אלמא מה"ת בתר גופו גריר וחשוב כרשות היחיד ולא חשוב יחיד שעשאה כיון שבעה"ב סייע בהוצאה, ומשני שכך היתה עבודת הלוים, ואעפ"י ששנים שעשוהו פטורים אע"ג דהוה במשכן, היינו בענין דמצי למעבד הכל ומתחייב בשעשאוהו שנים לא קרינן בי' בעשותה. אבל בכה"ג דלא מתחייב בשעשאוה יחיד דלא אשכחן כה"ג במשכן, בשעשאוהו ע"י חבירו קורא אני בו בעשותה בעושה כולה עכ"ל, ואף שעל ראייתו קשה לי מהא דעומד אדם ברה"ר ומטלטל ברשות היחיד ולשיטתו דלגמרי ידו בתר גופו גריר הרי עושה מלאכה שלימה, מ"מ גוף הסברא קילורין לעינים, ותוכן דבריו דבפשט עני ידו ונתן לתוך ידו של בעה"ב בעה"ב מעשה, איצטבא עביד, עי' יומא (מ"ט) אבל במושיט דהוי מלאכה רק ע"י קבלת אדם, א"כ הו"ל קבלתו מעשה אדם והוי שנים שעשאוה: עד) ולפי זה י"ל קבלת האשה הכסף שפיר חשוב מעשה לקידושין כיון דלקידושין צריך שתקבל האשה דווקא, שוב לא הוי מעשה אצטבא, דצריך אדם לזה כמו במושיט דחשוב המקבל החפץ עושה מעשה כיון שאם לא יקבלהו אדם לא הי' מלאכה ע"כ לא חשוב מעשה אצטבא, דאם הי' מניחו ע"ג אצטבא לא הי' מלאכה, ה"נ בקידושין כיון שאם לא היתה היא מקבלת לא הי' מועיל לקידושין, ע"כ חשוב מעשה אדם, וכן בנטל בעה"ב מתוך ידו של עני הפשוטה לפנים דס"ל למהרי"ט בתר גופו גריר לגמרי והוי כנוטל מרה"ר, מ"מ כיון דלא הוי כרה"ר רק משום שהוא בידו של עני חשוב העני ג"כ עושה המלאכה, ומ"מ צ"ל דמעשה העני הוא מה שאוחזו בידו, שהרי המקיף את אחר חשוב הניקף לאו שאין בו מעשה, ואף שכל מעשה מה שמקיף האדם, מ"מ לא חשוב האדם עושה כלום, רק בשבת משום שאוחז החפץ בידו, ואף שגם במקיף וניקף השערות הם בראש אדם, מ"מ האדם אינו עושה כלום, משא"כ חפץ הנתון ביד אדם אם לא הי' מאמן ידו להיות פשוטה ביושר שלא יפול מתוכה, ממילא הי' נופל לארץ, אלא דמ"מ חשוב מעשה אצטבא היכי דא"צ אדם לזה: עה) או י"ל דלעולם חשוב כשנתן ליד חבירו חבירו סייע בהנחה שבלא כחו שאוחז ידו פשוטה לא הי' החפץ מונח בידו אלא דכיון דבלא ידו ג"כ הי' החפץ נופל לארץ יהי' הנחה ברשות שהוא שם רק במה שאוחז ידו פשוטה הוא מקרב המלאכה, מ"מ לגבי האחר המניח לתוך ידו לא חשוב שנים שעשאו כמו אחד בישל ואח"כ בא אחד והגיס שניהם חייבין הראשון משום מבשל והשני משום שקירב בישול ולא חשוב לגבי ראשון שנים שעשאוהו, שהרי המלאכה נעשה בשעה שלא הי' מתבשל ע"י ראשון לבד, בשלמא השני חייב שמלאכת קירוב בישול נעשה על ידו לבד והוא האחרון, אבל ראשון למה מתחייב אלא ודאי כיון דאף בלעדי השני הי' נגמר ע"י הראשון אח"כ חייב הראשון ה"נ בלעדי המקבל הי' נגמר המלאכה שהי' החפץ נופל בקרקע, וכן כשעקר מתוך ידו לא חשוב מי שעוקרין החפץ מידו מסייע במה שאוחז ידו שלא יפול החפץ מתוכו, שהרי כשבאין לעקור מתוך ידו ע"כ נוטל החפץ תחילה בידו ואח"כ עוקר, נמצא שבשעת עקירה שוב א"צ לידו אף שבלא ידו המונח בתוכה לא הי' מלאכה העוקר דצריך שיעקור ממקום הנחה, וכשנוטלה בידו והוא עומד ברשות אחרת, שוב הרי ידו בתר גופו גריר, הא ודאי לא חשוב מסייע מי שהי' מונח בידו, שהנחה זו אינו מלאכה, אלא כשמונח עושה מלאכה העוקר מתוכה, וזה ברור, וזה הדבר הוקשה למהרי"ט דס"ל בתר גופו גריר לגמרי א"כ כשפשט ידו מליאה לחוץ העוקר מתוכה למה יפטור, וכבר כתבנו דסברא זאת דבתר גופו גריר לגמרי מלבד שמפורש ברש"י להיפוך, הוא תמוה ממשנה מפורשת דשלהי עירובין דעומד אדם ברה"ר ומטלטל ברה"י: עו) נחזור למ"ש דכה"ג לא חשוב שנים שעשאוה כיון שבלעדו הי' נגמר המלאכה שהי' נופל לקרקע, ואין להקשות מהא דאמר שם עמד במקומו חייב נעקר ממקומו וקיבל פטור, ומשום דלא אתעביד מלאכה מכח הזורק, ואף שבלעדי זה שקיבל הי' נח, לק"מ דכיון שהי' החפץ הולך הלאה והי' נח במקום אחר, נמצא שמכח הזורק לא הי' נח במקום זה, משא"כ במניח ביד האחר אלמלא האחר הי' נופל בקרקע במקום זה, ואדרבא משם ראי' ברורה לדברינו, דאל"כ היינו צריכין לדחוק בהא דעמד במקומו וקיבל שבא לתוך ידו בלי מעשה המקבל כלל, ומפורש להיפך ברש"י שלהי פרק הזורק (ק"ב) קלטה אחר או כלב או שנשרפה פטור, פירש"י קלטה אחר הו"ל שנים שעשאוהו וכגון שנעקר ממקומו וקיבל או שקלטה כלב בפיו דלא הוי הנחה דבעינן מקום ד' עכ"ל, והרי קלטה משמע שבמעשיו קלטה לא שממילא בא לידו כבשבת (ה'.) דמקשה איהו לא עביד עקירה ומשני לא תימא קיבל אלא קלט, מפורש דקלט היינו במעשה דידי', וא"כ למה לי נעקר ממקומו אפי' עמד תחילה במקום שהי' לו לנוח, מ"מ כיון שקלטה מידו יפטור דאיהו עביד הנחה, אלא ודאי כיון שבלעדו הי' נח במקום הזה חייב הראשון, וכן בקלטה כלב דפירש"י משום דהנחה שלא במקום ד' ותיפוק לי' דאיהו לא עביד הנחה כלל רק הכלב בקליטתו