אבני נזר אבן העזר קפב

דאפי' שתיקה דלאחר מתן מעות לא הוי, וא"כ אמאי ס"ל לר"ה ברי' דר"י דמקודשת, ע"כ אמר רק משום דבתורת קידושין אתי ניהלה, דבשדיך הא מודה הרמ"ה דאפי' שדא לתוך חיקה הדין כמו נתן לידה, וע"כ באמת בעובדא דציפתא דאסא אם נתן לה ציפתא דאסא בתורת פקדון ואמר תתקדש בארבעה זוזי דאית בה אינה מקודשת כיון דלא שדיך ולא במעשה בא לידה, אבל בעלמא בשתיקה דלאחר מתן מעות אפי' לא שדיך מקודשת ככל הפוסקים החולקים על הב"י וכדמוכח ברא"ש, ומ"מ ניחא שהאריך הטור להביא עובדא דציפתא דאסא להורות דבעובדא דציפתא דאסא דווקא אם בתורת קידושין אתי לידה מקודשת, וא"צ למה שנדחק מהר"ם פדואה בדברי הטור שהוקשה לו לשיטתו דדוקא בשדיך הי' לו להטור לכתוב בפירוש שדיך לא להביא כל עובדא דציפתא דאסא, ונדחק דהטור השמיענו דחשיב שדיך, וזה תימה גדולה דאין שדיך גדול מזה שרצתה באותו פעם להתקדש לו, אך לפמ"ש ניחא דדווקא בציפתא דאסא בעינן בתורת קידושין היינו שדיך, ע"כ הביא הטור עובדא דציפתא דאסא: סב) נתברר מזה שאם כוונת הרמ"ה דארצאי מעיקרא לקדושי לי' היינו שדיך, יש לו מקור גדול לדינו של רמ"ה בסוגיא, ולפי זה שלשה חילוקים יש, היכי דעבדה מעשה אפי' לא שדיך מקודשת, והיינו דין שתיקה בשעת מתן מעות או לאחר מתן מעות לר"ה ברי' דר"י דתשדינהו, ומשום דמה שהכסף קידושין בידה חשוב מעשה כיון שבא בתחילה לידה ע"י מעשה, והיכא דליכא מעשה כלל היינו שבתחילה בתורת פקדון בא לידה דאיכא אמתלא למעשה שמתיירא להשליכם שתתחייב באחריות אפי' שדיך אינה מקודשת ולא אמרינן שהי' לה לומר לא, דליכא מעשה כלל, רק שלא עשתה מעשה לומר לא, דעל מעשה שאוחזת יש אמתלא דאחריות, והיכי דזרק לתוך חיקה בתורת קידושין דלא עבדה מעשה שממילא בא לידה, ומ"מ חשוב קצת מעשה שהכסף קידושין עכשיו בידה, ואין לה אמתלא כיון דבתורת קידושין בא לידה, הדבר תלוי בשדיך, שאם שדיך מקודשת כיון דאיכא קצת מעשה, ואי שדיך אינה מקודשת כיון שלא בא לידה מתחילה במעשה: סג) ולפי זה אם אחז ידה בחזקה דיש לה אמתלא על המעשה שאין רצונה להלחם עמו אפי' שדיך אינה מקודשת, ואין ראי' מדלא אמרה לא, דהיכי דליכא מעשה כלל לא מהני שדיך, ועל קצת מעשה שהכסף בידה יש לה אמתלא שאין רצונה להלחם, דאין חילוק כלל בין שעת מתן מעות לאחר מתן מעות, ולפי זה היכא ששם הטבעת באצבעה בקל הדבר תלוי בשדיך, ובנידון דידן שאינו ידוע אם שם בקל או בחזקה, כבר כתבנו דמסברא אינה מקודשת כיון שאין ידוע שנתרצית וכדמוכח מרב אחאי דאמר אטו כולי נשי דינא גמירי ולא חיישינן דהיא גמירי, ומ"מ יש לחלק דבההיא דאטו כולי נשי דינא גמירי הוא שאין שום אדם יודע אם יודעת הדין אם לאו והוי דברים שבלב, משא"כ בנ"ד שאף שעדים לא ראו אם אחז ידה בחזקה או בקל, מ"מ אם באמת אחז ידה הרי הבעל יודע מזה ולא הוי דברים שבלב, דהוי דברים שבלב דמוכחין למקדש עכ"פ, וכמו אם נתייחד עם גרושתו דצריכה גט שמא נבעלה, ובודאי לשם קידושין, אף דלעדים ספק שמא לא נבעלה ולא נתרצית כיון דאי נבעלה ודאי לשם קידושין: סד) ולכאורה יש עוד היתר מאחר שהעד נטע העיד שכשהגביה עצמו ראה שהטבעת כבר הי' בראש אצבעה, א"כ אפשר שתחילה נתן הטבעת ואח"כ אמר, גם לפי דברי העד הירשל קרוב הדבר שלא שמעה דברי הקידושין טרם שם הטבעת באצבעה, ומדברי רש"י שפירש בשעת מתן מעות שאמר התקרשי לי בו ואח"כ קיבלתו, מבואר דלא חשוב בשעת מתן מעות, אלא א"כ אמר תחילה שאז הי' הקבלה על דעת קידושין, ובדברי העד הירשל שבתחילת אמירת הרי את כו' שם הטבעת בראש אצבעה, קרוב הדבר שלא שמעה קידושין קודם נתינת הטבעת, וא"כ הוי לאחר מתן מעות, דלא מהני שדיך, ושוב אף להפוסקים דחיישינן לדר"ה ברי' דר"י, מ"מ כיון דשדיך לא מהני אינה מקודשת מכח דינו של הרמ"ה, א"כ הו"ל ספק ספיקא, ספק אחז ידה בחזקה דאפי' בשעת מתן מעות לא מהני כמ"ש לעיל אות ס"ב ס"ג ואת"ל שאחז בקל שמא הי' שתיקה לאחר מתן מעות, אך זה יוצדק לדברי המקנה דמה דמהני שדיך בדינו של הרמ"ה הוא משום דהוי בשעת מתן מעות, אך לפמ"ש דלהכי מהני שדיך משום דמ"מ חשוב קצת מעשה, א"כ אפי' הי' לאחר מתן מעות יהי' ספק קידושין להפוסקים לחוש לדר"ה ברי' דר"י ואין כאן ס"ס, ואם נדקדק לשון הגב"ע שבתחילת אמירת הרי את כו' יראה שודאי לא אמר העד לשון כו' ואם הי' העד אומר כשהתחיל לומר הרי את מקודשת לא הי' הב"ד משמיטין תיבת מקודשת ולכותבו בלשון כו' כי יש נ"מ לדינא אם כבר אמר תיבת מקודשת טרם נתן הטבעת באצבעה, וא"כ כיון דקי"ל פרק ט' דב"מ דורשין לשון הדיוט, נוכל לדונו לודאי שנתן הטבעת באצבעה טרם ששמעה תיבת מקודשת, והוי שתיקה דלאחר מתן מעות, וא"כ הוי ס"ס שמא אחז בחוזק, ואת"ל בקל שמא שתיקה לאחר מתן מעות לא הוי קידושין, ואפשר לדונו לשלש ספיקות, כי יש פוסקים שתיקה דלאחר מתן מעות לגמרי לא מהני, ואת"ל כהרי"ף והרא"ש אכתי אינו אלא ספק דחושי לה ובשלשה ספיקות אף בקידושין מתירין: סה) עוד יש לומר דלא חשיב שדיך כלל אף שכתבה כמה מכתבים שרצונה להנשא לו ושלא יעשה שידוך אחר ויעשו עצות לבל יתפרדו, מ"מ לא נגמר בה עתה להנשא לו מחמת משפחתה, ועוד דכתב מהרי"ט חלק א' סי' קל"ח בתנאים ושידוכין לא חשיב שדיך שלא הי' בדעתה להתקדש לו רק בפני עשרה ובחופה ובמשפחתה, אך כתב מאחר שכתב הרמב"ם ואם לא הי' ביניהם שידוכין אינה מקודשת, וע"כ בשידוכין הנהוגים מ"מ מידי ספק לא נפקא עיי"ש, אבל בלשון הרמ"ה שלא נזכר הסיפא רק דבעינן דארצאי מתחילה לקדושי לי' והא לא חשוב דארצאי שלא גלתה דעתה כלל שרצונה בקידושין האלו, ואם נאמר דחשיב לא שדיך היינו דינא דרמ"ה, ואף את"ל דאף הא בכלל ספיקא דמהרי"ט עכ"פ הוי ס"ס: סו) וכל הפלפול הזה הוא לפי דעת המקנה ודעמו בארצאי בתחילה לקדושי לי' היינו שדיך אבל מלשון הח"מ והב"ש משמע דארצאי לקדושי לי' היינו בקידושין אלו שאמרה קדשני, דבכה"ג בוודאי אפי' שתיקה דלאחר מתן מעות מהני כמו אמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך ונתן לאחר ושתקה מקודשת, אבל שדיך דגמ' שגמרו בדעתם שינשאו זא"ז אבל לא אמרה לו לקדשה עכשיו, ואפי' כעין ציפתא דאסא שרצונה הי' בתחילה להתקדש בציפתא דאסא וכשאמרו הא