אבני נזר אבן העזר קפ

דעתה דניחא לה להתקדש בכל דהיא, והרי בירושלמי אמר ר' יוחנן עלה דהא בשאמר לה בפקדון זה אבל אמר בכל מה שהפקדתי בידך אינה מקודשת עד שיהי' כולם קיימים, הרי דאפי' היא מרוצית בפירוש בפחות כיון שאינו כמו שאמר אינה מקודשת מיהו בספר המקנה ראיתי שכתב דע"כ לא מוקי הרא"ש בדאמרה שניחא לה להתקדש בכל שהיא, דא"כ קשה הא דירושלמי, הרי דס"ל להמקנה דאפי' באומר בפירוש ביותר מהני ריצוי דידה בפחות, וצריכין אנו לחוש לדעת המקנה, והראי' מהירושלמי לדעת התוס' די"ד יש לדחות. דכבר כתבנו דיש לומר הסברא דרק בתר דידה אזלינן משום דרק קבלת האשה גרמה דהילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני, ודין זה דהילך מנה כו' אינו לפי הירושלמי פ"ק דקידושין ר' ירמי' בעי קומי דר' זעירא הילך כסף זה ותצא שדך לחירות יצאתה, ופירש הפני משה היתה לו שדה משועבדת מיד לוה ואמר לו אחד הילך כסף זה שתצא שדך לחירות לאיש פלוני עיי"ש, ומבואר דהאומר הילך כסף ותקנה שדך לאחר לא מהני, ודווקא שתצא שדך לחירות הוא דילפינן מע"כ הוצאות שדה לחירות מהוצאות עבד לחירות, ובאשה נמי הילך מנה והתקדשי לפלוני אינה מקודשת, ויש לי עוד ראי' מירושלמי אחר, אלא שאין רצוני להאריך, וע"כ אין ראי' מהירושלמי: **(בהמה הוי יד נכרי באמצע, ומחמת הביאה נעשה שלה לגמרי ע"כ הוי אתנן ומדברי הר"ן שמדמה להו אהדדי נראה דס"ל דמחמת התנאי לא חשוב אתנן, ואפשר גם הרשב"א הכי ס"ל ע"כ הקשה על רש"י בסבלונות אך לדעת רש"י י"ל כמ"ש, וזה גופא הטעם דחוששין לסבלונות כיון שמעשה הקידושין ודאי נעשה והספק בריצוי, וכעין שכתב הרשב"א בחולין במחט שניקבה מצד אחד דחוששין שמא ניקבה גם בעבר השני כיון שהתחיל מעשה הטורף עיי"ש: ע"כ ההגה**( נ) אך נראה דבנ"ד שאמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו נמצא לפי דבריו לא חלים הקידושין עד שיתן המטבע נמצא שקודם שנתן המטבע לא נתכוון לקנות ואי אפשר שיקנה ברצונה להתקדש לבד דא"כ הו"ל כי תקח, ודווקא באמר בכל מה שהפקדתי בידך דנתכוון לקנותה אז וקנין כסף הוי משום לתא דידה שרצונה להתקדש בפחות דכסף קבלה דידה גרמה לה ע"כ מקודשת, דרצונה להתקדש בכל דהוא, אבל בלא נתכוון לקנותה עדיין אין כאן קידושין מצדו כלל רק מצדה והו"ל כי תקח ממש, וגרע מנתן הוא ואמרה היא, דמ"מ נתכוון לקנותה ג"כ, וזה ברור. ועיין במל"מ פ"ב מהלכות זכי': עד הנה דברנו מענין הריעותא בענין כסף הקידושין, ועתה נדבר מענין הריעותא בענין ריצוי דידה דאין ראי' שנתרצית: נא) והנה ידועין דברי הטור בשם הרמ"ה סי' כ"ח ודווקא דשקלתינהו ואישתקה אבל זרק לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא דאישתקה ואזיל לעלמא שתיקה כה"ג לאו כלום הוא, דהא דתנן זרק לה קידושין קרוב לה מקודשת הנ"מ דארצאי מעיקרא לקדושי לי', אבל סתמא אפי' ספק קידושין לא הוי, והאחרונים נחלקו בפשט דברי הרמ"ה, דעת החלקת מחוקק סי' מ"ב דמ"מ דינו כמו שתיקה לאחר מתן מעות, אלא שהרמ"ה סובר דהלכתא כרב אחאי ולא חיישינן לדר' הונא ברי' דר' יהושע, וע"כ הקשה על הרמ"א שפסק להרמ"ה אף דקי"ל בשתיקה לאחר מתן מעות חיישינן לדר' הונא ברי' דר"י: נב) אך הבית מאיר בסי' כ"ח כתב דרמ"ה ס"ל דלא שייך אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו אלא בעבדה מעשה ופשטה וקיבלה דומיא דציפתא בזה רצו לדון דהשתיקה הוכחה לריצוי, דא"א דלא ניחא לה מיבעי לה למיעבד עובדא דזריקה לבטל מעשה דקבלה, אבל בלא פשטה אלא איהו זריק לה אף דמקדש בשעת זריקה ושתקה גם לא ניערה לאו כלום הוא כי מה איכפת לה בדידי' עכ"ל, וכן דעת כל האחרונים דבנידון דרמ"ה אף כשתיקה לאחר מתן מעות לא הוי, וא"כ בנ"ד שהעד נטע העיד שכשהגביה עצמו ראה שהטבעת קידושין הי' על סוף האצבע והבחור אוחז האצבע של יד האשה, ובגב"ע שבמעזריטש הבחור בעצמו הודה שתחילה אחז ביד אחד אצבע שלה ואח"כ ביד השני נתן הטבעת באצבעה, נמצא שהיא לא עשתה מעשה כלל שלא פשטה אצבעה רק הוא עשה הכל, וא"כ אף שאח"כ הניח אצבעה ולשון העד הי' ואח"כ זרקה הטבעת יוכל להיות שלא זרקה תיכף מ"מ כיון שהטבעת בא לידה בלי שום מעשה דידה אפי' שתיקה דלאחר מתן מעות לא הוי ומותרת: נג) איברא דהא דרמ"ה הוא אלי' וקוץ בה. שהאחרונים שדו בה נרגא ובראשם המקנה בקונטרס אחרון דבשדיך מקודשת, דהא דכתב הרמ"ה ה"מ דארצאי מעיקרא לקדושי לי' פירושו שדיך. והמקנה הביא ראי' לזה וז"ל בהגהה הואיל ולא נתרצית תחילה לקדושי לי' משמע מזה הלשון דכל שנתרצה לקידושין דהיינו שדיך מהני כמ"ש הרמ"ה דמהאי טעמא מהני בזרק קרוב לה אף דבשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני שדיך כדמוכח מההיא דציפתא שנתרצית בתחילה להתקדש, אבל הכא בזרק לה הוי שעת מתן מעות, וכן משמע מלשון הרשב"א בההיא עובדא דציפתא דשלחו קמאי דרבינא ושלח להם אתון דשמיע לכו חושו לה, והקשה הא הוי חשש קידושין בלא זה משום דשמואל איכא למימר דלאו עובדא דציפתא שלחו לי' אלא משום שתיקה דלאחר מתן מעות וכגון דשדי זוזי בחיקה ואמר לבסוף התקדשי לי בהן ואישתקה עכ"ל, נראה דדווקא אמר לבסוף ולא כתב שאמר בשעת זריקה כמ"ש הרמ"ה משום דהם הי' צריכים לשאול ממש כההיא עובדא דציפתא שנתרצה מתחילה להתקדש אם מהני דהיינו שדיך ובזה מועיל כשאמר בשעת זריקה כמ"ש הרמ"ה, לכך הוצרך לומר דשדי זוזי בשתיקה ואמר לבסוף עכ"ל, ואחריו נמשכו כל האחרונים, הלא המה בתשו' רעק"א סי' צ"ו, ובתשו' צמח צדק סי' ק"ב, ובתשו' חת"ס סי' יוד, וא"כ בנ"ד שכתבה אליו כמה מכתבים שרצונה להנשא לו ושלא יעשה שידוך אחר כמבואר הכל בגב"ע שנתקיימו מכתב ידה הו' כשדיך [ולקמן איה"ש נדבר בזה]: נד) איברא שבנ"ד י"ל דעדיף מההיא דרמ"ה דכיון שאחז אצבעה ביד אחד ובשני' נתן הטבעת ויש לומר שאחז בחזקה י"ל שלא היתה יכולה לזרוק הטבעת בקל רק אם היתה לוחמת עמו [זיא זאל זיך סארפען מיט עהם] וזה בודאי אין ראי' וכמ"ש הריטב"א על הקושיא ותימא לי' לא, ותירץ דמאיסא לי' דיבורי' או משום צניעותא וכסופיתא, הרי דבאמתלא כל דהו שוב אין ראי' וכ"ש בזה, ואף שאינו ברור שאחז בחזקה מ"מ כיון שאפשר שהיא כך אין