אבני נזר אבן העזר קעז

במקדש בכוס או בגד ואמר בטבעת זו דמקודשת כיון שרואים שהוא כוס ומתקדשת בו סברה וקיבלה, וה"נ אף שאמר בטבעת זו ובמטבע זו, הרי היא רואית שאינו נותן לה כי אם טבעת. לב) ומה שכתב הרב ממעזריטש נ"י לדמותו להא דשב יעקב סי' ק' וכתב דדווקא היכי שידוע שלשם קידושין נתכוונו, אבל בסתמא נוכל לומר שלשחוק נתכוון וע"כ אמר בטבעת זו כיון שלפי האמת אינו טבעת, הנה בשב יעקב כתב להדיא משום דהוא אומר שנתכוין להתלוצץ, אבל בדידה אמרינן איתתא בכל דהוא ניחא לה, ובזה יישב שלא יהי' סתירה לדבריו מתשו' מיימוני, וא"כ מה זה ענין לנ"ד שהוא ודאי כוון לשם קידושין והיא בכל דהו ניחא לה, וכ"ש בנידון דידן שרצתה בו מאד להנשא לו כמבואר מכל המכתבים, וא"כ מה זה ענין להא דשב יעקב, ובלא זה אין ענין להא דשב יעקב עיי"ש: לג) אך מה שכתב הרב הנ"ל משום שחשבה שיתן לה עוד המטבע, לפענ"ד נכון מאחר שנתינת הטבעת לפי המנהג [ולפי דעת המוני הוא לעיכוב וכפי המבואר בגביית עדות שחשב שהטבעת צריך שיהי' מונח בטוב על האצבע] הוא להשים אותו על האצבע ונתינת המטבע הוא לתוך ידה, ואי אפשר לעשות שניהם כאחד, וכפי המבואר בגב"ע הי' עוסק בנתינת הטבעת רבע שעה שאחז בראש האצבע שלא תזרקנו שחשב שצריך שיהי' על האצבע רבע שעה, ואח"כ זרקתו, א"כ בכל עת שלא היתה חוזרת לא הי' ראי' כלל שלא יתן לה המטבע, ואח"כ שהניח אצבעה ולא נתן לה המטבע הרי זרקתו כמבואר בגב"ע בעדות נטע: לד) ומהאי טעמא אין לחוש במה שהעיר מהר"י נ"י לשיטת הרי"ף דכל ששלם בידו רק שחסר בידה דווקא במונה והולך יכולים לחזור אבל בלא"ה מקודשת וישלים, והביא מהר"י נ"י שכן פי' הגר"א דברי הרי"ף וכן בס' עצי אלמוגים, והביא דברי רשב"א שמשמע כן להדיא בדבריו בשיטת הרי"ף, דבנ"ד א"צ אף למנה זה, דדינא דר' אלעזר לא שייך הכא כלל, דר' אלעזר כיון דאמר מנה ויהיב לה דינר כמאן כו' וזה הראי' דהי' לו ליתן לה כל המנה ביחד ומדיהיב לה דינר אמרינן דכמאן דאמר לה על מנת דמי, משא"כ בנ"ד כנ"ל, ובוודאי כוון לקדשה בשניהם יחד וליתן לה אח"כ המטבע ומה שלא נתן לה המטבע אחר שהניח אצבעה משום שאז גם הטבעת זרקה אי אפשר שנתן ואינו מועיל כלום שזרקה, וכיון שאין לנו ראי' שתנאי היו דבריו הדרינן לפשט לשונו שמקדשה בשניהם: לה) איברא דכל מה שפלפלנו אם כלל הוי או פרט ממתני' דקידושין ודשבועת הפיקדון לכאורה כל זה אינו, דמשנה מיירי במדבר בלשון שמכיר, כדתנן בפ"ד דסוטה אלו נאמרים בלשונם ואחת מהן שבועת הפקדון ופירשו התוס' בלשונם בלשון שמכיר בו, וה"ה קידושין שהוא בלשון שמכיר בו ומזה מיירי המשנה, אבל עם הארץ הזה שאינו יודע כלל בלה"ק איך נדקדק בו הדקדוקים האלה אם מה שאמר בויו הוא לעשות כלל או פרט, וא"כ י"ל דאף שביררנו שהויו עושה כלל מ"מ הכא לא שייך כלל, ויהי' תלוי בפלוגתא דר"ש עם ר"י ור"מ: לו) אמנם נראה דזה אינו דהא בעינן פיו ולבו שוים וכיון שלשונו כלל ולפי לשונו אינו מקודשת בטבעת לבד אף אם בלבו נתכוון לקדשה בטבעת לבד לא מהני, ולפי זה אפי' להפוסקים כר"י לפי הגירסא דבלא ויו כלל ובויו פרט לא הוי קידושין, כיון דס"ל בלא ויו כלל, א"כ א"צ ראי' לעשות כלל, רק משום דאמר חד שבועה או חד קידושין הוי כלל, והויו מושך שבועה שנית והוי פרט כדברי הרמב"ן, ובעם הארץ הזה ודאי כלל הוא, דאין ראי' אצלו מהויו, ואף דלשונו פרט ויכולה להתקדש בטבעת לבד הלא בעינן פיו ולבו שוים ובלבו הוא כלל, דזה יודע שאמר חד קידושין, ודומה להא דתשו' מיי' בשליח שקידש לצורך משלח וטעה ואמר הרי את מקודשת לי דא"צ הימנו גט דלא הוי פיו ולבו שוים וה"נ בנ"ד ודו"ק, ועיין או"ח סי' תל"ד סעיף ב' בהגה ובביאורי הגר"א סק"ה, ואין לומר שדעתו כמו כל המקדשים בנוסח הזה שיודעים, וכיון דבדידהו פרטא הוי בדידי' נמי פרט, ליתא שכבר ביארנו לעיל אות כ"ג שדעת כל המקדשים בנוסח בזה לכלל, וא"כ ממנ"פ הוי כלל: לז) אך דאכתי יש לעיין לדעת הפוסקים דלא כר"ש משום דסתם ואח"כ מחלוקת ואיכא סתמא דלא כוותי' בשבועת הפקדון דאתיא כרבי, א"כ י"ל דהוי ספיקא דדינא אי כר"ש אי כרבי ולא הדרינן לכללא ר"ש ור"י או ר"מ ור"י הלכה כר"י דהא ספיקא הי מינייהו בתרייתא, ואת"ל דהא דשבועות בתרייתא הרי הלכה כמותה, וכעין זה בסוף פסחים במחלוקת ראב"ע ורע"ק אם פסח נאכל עד חצות או כל הלילה דאיכא סתמי משניות הסותרות בזה, כתב הר"ן דיש סוברים הדרינן לכללא דקי"ל כרע"ק מחבירו, והר"ן כתב שאין לסמוך ע"ז דשמא סתמא דאתי כראב"ע דאחריתא, וא"כ בין בויו בין בלא ויו פרטא ואזדא לכל הנ"ל: לח) מיהו לדינא בודאי אין לחוש לדיעה זו שאין בכאן בשום פוסק מחלוקת רק יש כר"ש ויש כר"י, והרמב"ם שפסק בשבועה ונדר כרבי הא ס"ל בקידושין עכ"פ בויו כללא, והר"ן עצמו בעל השיטה הזאת בפסחים ס"ל הכא דהלכה כר"ש, והה"מ בפסחים חולק וכותב שהעיקר כהרמב"ם דהדרינן לכללא דשוב הלכה כרע"ק מחבירו, ובב"י לא הובא שום דיעה שיהי' מצה נאכלת מה"ת רק עד חצות כראב"ע, אלא דאף לרע"ק מ"מ מדרבנן מחוייב לאכול קודם חצות להרחיק מן העבירה, ע"כ אין לחוש לזה כלל: לט) איברא דאכתי איכא לעיוני, דהרבה נשים אחשוב שכן הרוב] שאינם יודעים לפרש כלל לשון הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו רק בכלל יודעים שזה קידושין, אבל אינם יודעים כלל שנותנים גם מטבע כשאומרים זה, וא"כ קבלתה הטבעת רק ראי' שמתרצית בקידושין, וכיון שהיא דעתה להתקדש בטבעת לבד אף שהוא דעתו לקדשה בשניהם, לפי דברי האבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ל"ז בהא דכתב הרשב"א במקדש בראוי ובשאינו ראוי אינה מקודשת, וכתב בא"מ הטעם משום דקי"ל את וחמור קנה מחצה, ואיתא שם בסוגיא בתורם מר ומתוק כיון דמר לא חל עליו שם תרומה ממילא אינו פוטר המתוק אלא מחצה כמו את וחמור דקנה מחצה, וה"נ בקידושין אינו מקדש הראוי אלא מחצה והוי כאומר חצייך מקודשת לי דאינה מקודשת וע"כ כשהיא רוצית להתקדש בראוי כולה אף שהוא רוצה לקדשה בשניהם נאמר פשטה קידושה בכולה, אלה דברי האבני מילואים, וא"כ תהי' מקודשת כולה משום דין פשטה: