אבני נזר אבן העזר קעו

שייכי בנתן רק אחת, אין מהצורך לעיין בזה כלל, מאחר שגוף הדמיון שדימו הט"ז והחכ"צ הא דבזו ובזו להא דר' יונתן אינו מחוור בעיני כלל, דוודאי גם ר' יונתן דס"ל אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע, מ"מ מודה דכללא הוי והכל לאו אחד, וכמבואר בכריתות (ד'.) באוכל חלב שור חלב כשב חלב עז אינו חייב אלא אחת מאחר שנכללו בלאו אחד, וכן מפורש באריכות ברמב"ם בס' המצוות שורש ט' ברמב"ן שם בכל דברים שנפרטו בלאו אחד אינו חייב אלא אחת, הרי דכללא הוי, דאי פרטא כמו בשבועה אי פרטא חשוב שני שבועות, ה"נ יחשב שני לאוין וילקה שתים, אלא ודאי כללא הוי, אלא דכל אחד בפני עצמו נכלל בלאו, וכמו בשבועה שלא אוכל פת חטין כוסמין דחייב על פת חטין לבד, ומ"מ אם אכל פת חטין לבד ופת כוסמין לבד אינו חייב אלא אחת, וע"כ בקידושין כשאומר בזו ובזו כיון דכללא הוי ע"כ בשניהם כאחד קידשה, דאי באחד הרי פרטא הוא שאין השני' נכללה בהקידושין, ובשלמא בלאו אף שעובר בעשה אחד, מ"מ בלאו נכללו שניהם דשניהם נאסרו בלאו אחד, וכן בדברי רשב"א במתנה כל אחד ברשות ראובן ושמעון הרי נכללו שניהם באמירתו שרשות כל אחד יועיל, ואף שאח"כ נותן אחד רשות, מ"מ תחילה בשעה שאמר נכללו שניהם שרשות כל אחד יועיל, אבל הכא אי אמרת שקידושין באחת לבד הרי פרט גמור הוא ואנן קיי"ל דכללא הוא אף לר' יונתן כנ"ל, ומבין ריסי כתבי של החכ"צ שם משמע דס"ל לר' יונתן פרט הוא, וזה אינו כלל כמ"ש: כו) ואין להתעקש ולומר דלר' יונתן כשאומר זה וזה פירושו או זה או זה, א"כ גם בקידושין חשוב כאילו פירש התקדשי לי בזה או בזה והוא חדא קידושין בזה או בזה, דהא ודאי ליתא דא"כ לר' יונתן במצוה שנכללו בה שני דברים יהי' די בעושה אחת מהם, כיון שחשוב כאלו פירש עשה זה או זה, והא ודאי ליתא וכדמוכח ביומא דר' יונתן ס"ל ולקח מדם הפר ומדם השעיר אפי' זה בפני עצמו וזה בפ"ע ומ"מ צריך להזות משניהם וכדברי הריטב"א בשם רבו בשטמ"ק פרק השואל דבעשה צריך לעשות שניהם, וכן מוכח במגילה (ב':) ואימא מוקפים בארביסר ובחמיסר, ומיושב קושיית הטורי אבן שם, וטעם הדברים ברורים דבלאו שניהם בכלל האיסור, שאסור לעשות שום אחד מהם, וכן במצוה שניהם בכלל הציווי, שצריך לעשות כל אחד מהם, דמיון זה שבועה שלא אוכל ככר זו אם אכל כזית חייב ואם אמר שלא אוכלנה אינו חייב עד שאכל את כולה כדאיתא פרק שבועות שתים, וכתב הרא"ש שם דאם אמר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכול השאר ואם אמר שאוכלנה ונשרף מקצתה אינו חייב לאכול השאר דעל אכילת כולה נשבע ואין אכילת מקצתה מוציאתו מידי שבועה] עיי"ש, הרי דשלא אוכל עובר בכזית ואם נשבע שאוכל אינו יוצא בכזית אלא דהשבועה חל על כל כזית וכזית שבו וחייב לאכול את כולה, כן הדין לר' יונתן בלאו חל האיסור על אחד, דעל כל אחד חל האיסור ובמצוה שיעשה חל המצוה על כל אחד ואחד וחייב לעשות שניהם רק די כשיעשה כל אחד בפני עצמו כיון דהמצוה חל על כל אחד בפ"ע כשם שבשבועה שאוכל חייב לאכול כזית אף שנשרף שאר הככר, ומ"מ מוכח דאין הפירוש או זה או זה, דא"כ יצא ידי המצוה באתם: כז) ואין להקשות מהא דפרק שתי מדות (צ':) ר' יונתן אומר לפי שנאמר אדם כי יקריב מן הבקר ומן הצאן יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם ת"ל מן הבקר או מן הצאן רצה אחד מביא כו' ופריך ור' יונתן למה לי קרא האמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו, והא התם ציווי הוא שהאומר הרי עלי עולה יביא מן הבקר ומן הצאן, ובציווי הא מחוייב לעשות שניהם, דלק"מ דהאי מן הבקר ומן הצאן להכשר קרבן בא לומר דזה קרבן כשר וממילא האומר הרי עלי עולה מחוייב להביא זה: כח) ותדע דבזבחים (ל"ד.) המעלה איברי בהמה טמאה עובר בעשה דכתיב מן הבקר ומן הצאן אלו ולא בהמה טמאה, וידוע דלאו הבא מכלל עשה אינו במצוה שאם יטול בחג הסוכות תפוח, או יאכל בשר בחג המצות לא יעבור בעשה] דמזה אינו מוכח שבדברים אחרים יהי' עובר, רק שדברים אחרים אינם חובה, אלא קרא להכשר קרבן, ומזה מוכח שדברים אחרים אסור להקריב והוי עשה, וכן בחי' לר' יוחנן שם, רק ר"ל פליג בחי' דסבר בקר וצאן כשרים ביותר שאפי' מצוה עושה בהם אם מקריב, אבל מודה דלהכשר קרבן בא, ואין להאריך, ואנן קי"ל כר' יוחנן ומוכח כמ"ש, וע"כ גם אחד מהם קרבן כשר ואינו ציווי כלל: כט) נחזור לענינינו כיון שהפירוש לר' יונתן אינו זה או זה רק זה וזה וכללא הוא רק קידושין אחת, א"כ ע"כ מקדשה בשניהם יחד, דאי בזה בפני עצמו ובזה בפ"ע הרי שני קידושין הם וליתא, דבשלמא אם הי' פירושו או זה או זה היינו יכולים לומר שמקדש קידושין אחת או בזה או בזה, אבל כיון שהוכחנו שפירושו זה וזה וכיון שהוא קידושין אחת הרי חדא קידושין בשניהם יחד דאי אפשר לומר שמקדש בזה בפני עצמו ובזה בפ"ע כיון שאין כאן שני קידושין שגם בר' יונתן אין כאן שני לאוין וכנ"ל, ומהא דב"ב (קמ"ג.) את וחמור קנה מחצה נמי ראי', דהא דר' יונתן אין הפירוש או זה או זה [וכן שניהם יחד] דא"כ כיון שאין החמור יכול לקנות יקנה הוא כולה כיון דהמשמעות או זה או זה, וכששניהם יכולים לקנות יקנו שניהם כיון דמשמע נמי שניהם כאחת, אבל כיון שחמור אינו יכול לקנות יקנה הוא כולה אלא ודאי דאין הפירוש כלל או זה או זה רק שניהם, וכיון כששניהם קונים אין לאחד אלא מחצה, ה"ה כשאחד אינו קונה אין לשני אלא מחצה, וכן בנ"ד כיון כאן מטבע אין הטבעת קונה אלא מחצה ולא מהני, וכל הדברים ברורים ופשוטים ולא הי' צריך לכל האריכות הזה רק להוציא מלב הט"ז והחכ"צ שהיא שגגה יצאה מלפני השליטים: ל) קיצור הדבר דווקא בהא דר' יונתן ובנידון הרשב"א דאף שהכוונה כל אחד בפ"ע ואחת היא, מ"מ חל האזהרה או הציווי או הנתינת רשות בשניהם, משא"כ בקידושין שאם תאמר שקידושין אחת היא וחל על האחד לא יהי' השני בכלל לא שייכא הא דר' יונתן כלל, וכיון שהכוונה הי' בשניהם יחד אין לומר שאם הי' האחד חסר יחולו הקידושין באחת כמו את וחמור כנ"ל, סוף דבר אין לחלק כלל משום הא דר' יונתן בין אומר בטבעת זו ובמטבע זו למקרש במנה זה: לא) ועתה נבוא לענין דינא, והנה במנה זה כל זמן שלא נתן כל המנה יכולין לחזור, איברא דיש לעיין לפמ"ש הר"ן במנה זה ונתן לה דינר מקודשת דאיהו דאסיק שמי' מנה כיון שרואה שאין שם אלא דינר והוא אמר מנה, וכן בתשובת הרשב"א