אבני נזר אבן העזר קעה

תיכף קודם מאמר הריני שוחט לאכול בחוץ ומחשבת הזמן קדמה: יט) אך לשיטת הרמב"ם דבויו הוי כמתפיס, א"כ י"ל טעם פשוט דהוי פרט דשני ענינים הם על הראשון נשבע והשני מתפיס בו, ובפיגול לא שייך כלל שמתפיס, שהרי כזית ראשון מחשב חוץ לזמנו והשני חוץ למקומו ואינו מתפיסו בראשון ע"כ הוה בויו יותר כלל, איברא דסברא זו דלהרמב"ם מתפיס כבר השיגו עליו הרמב"ן פרק ר' אליעזר, וכ"ש שלפמ"ש לשיטת הרמב"ם הדבר מוכרח כגירסת התוס' וראיית התוס' מוכרחת: כ) ונראה לפענ"ד להכריע עוד כגירסת התוס' מדאמר בש"ס מאן תנא התקדשי התקדשי ר"ש הוא, והרי הא דהתקדשי התקדשי הוא בלא ויו, וא"כ נימא דלעולם ר"י הוא דבלא ויו כלל לגירסת רש"י ע"כ צריך התקדשי התקדשי, וא"ל דא"כ הו"ל למיתני חד התקדשי ובויו לאשמעינן רבותא טפי דאפי' בהא פרט, אימא דהוא גופי' אשמעינן דווקא התקדשי התקדשי פרט הא חד התקדשי בלא ויו כלל, אלא דיש לדחות דבויו מפורש בסיפא דמתני' דבזו ובזו דכללא הוי ודלא כר"י, אלא דאכתי הי' יכול לומר דמתני' ר"מ וכשמואל בשבועות אליבא דר"מ דבויו כלל ובלא ויו פרט, וא"כ מסיפא לא מצי להוכיח דלא כר"מ, לזה מוכיח מרישא דהתקדשי התקדשי דבלא ויו ומוכח דלא כר"מ וכר"י לא אתי מסיפא וע"כ מתני' ר"ש: כא) איברא דאכתי קשה לפי זה מדלעיל (דף מ"ד.) דמוכיח מתני' דלא כר"י ממתני' דהתקדשי התקדשי עי"ש, ולגירסת רש"י אין מהא דהתקדשי התקדשי ראי' כלל לאפוקי מדר"י רק מסיפא דבזו ובזו וסיפא הו"ל לאתויי ולא הא דהתקדשי התקדשי, וראיתי שם גירסת רש"י בדר"י לא לך לא לך חייב על כאו"א בלא וי"ו וטי"ס במהרש"א שרש"י סותר גירסתו בשבועות אך לא ידעינן הי' בתרייתא, ולפענ"ד דהא דקידושין דבתרייתא, שחזר בו מהא דשבועות, ומשום דמשם מוכח שהגירסא להיפוך: כב) העולה מזה דגירסת התוס' נראית עיקר,. וא"כ אפי' הלכה כר"י בזו ובזו כללא הוא, והגם שאין בנו כח להכריע בראיות נגד הראשונים, והלואי שנזכה להבין דבריהם. אך יען שבש"ע פסק בזו ובזו כללא בלי שום חולק, כך חובותינו וכך יפה לנו לסלק כל מערער נגד פסק הש"ע: כג) ועוד נראה לי דאפי' מדעת ריא"ז דבזו ובזו פרטא, מ"מ בנידון דידן שאמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו ובמטבע זו כדת משה וישראל לכולי עלמא כללא הוי דאל"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו ברוב קידושין הנהוגין בטבעת פחות ערך ומוסיפין מטבע ואומרים הרי כו' בטבעת זו, ובמטבע זו, כדת משה וישראל, ומסתמא בשעה שאמר בטבעת זו נותן הטבעת, ובשעה שאומר במטבע זו נותן המטבע ועדיין לא חלו הקידושין עד שאומר כדת משה וישראל כיון שעדיין לא סיים דיבורו, וכמו באומר בזו ובזו דהו"ל מלוה כיון שלא סיים דיבורו אין דעתו להקנות עד שיסיים דיבורו והכא האי כדת משה וישראל שייך גם לקידושי הטבעת, וא"כ לא חלו הקידושין קודם שיגמר הדיבור כדת משה וישראל, ותדע בהא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש פירשו התוס' פ"ק דכתובות שלכן אומרים כדמו"י, הרי דהאי כדת משה וישראל הוא תנאי בקידושין, וע"כ אין הקידושין חלין רק אחר אמירת התנאי, דאם חלים קודם מה יועיל התנאי אח"כ, ובטור סי' ל"ח השיג על הרמב"ם שפירש מעשה קודם לתנאי שנתן הדינר תחילה בידה, והשיג הטור דא"כ צריך למילף מתנאי בני גד ובני ראובן, ותירץ הב"י כיון שגמר דברי הקידושין הוא התנאי, שהרי הוא אומר הרי את מקודשת על תנאי כך וכך אעפ"י שנתן לה הקידושין קודם שמזכיר התנאי, מ"מ כיון שדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמוך עכ"ל, והסכימו כל האחרונים לתירוץ זה דלא כט"ז, ומשמע שאין הקידושין חלים עד שגמר דברי התנאי דאם חלו קודם איך יועיל התנאי אח"כ, ואין לומר דחלו הקידושין תחילה על תנאי שמתנה אח"כ, דעדיין התנאי דברים שבלב, ואין לומר דהוכיח סופו על תחילתו הוי דברים שבפיו למפרע ובת"ש סי' ד' סק"ב נסתפק בדבר דא"כ לא הוי מעשה קודם לתנאי שהרי אתה אומר שחשוב כאילו התנה תחילה, אלא ודאי אין התנאי רק אח"כ והקידושין ג"כ אין חלים רק בגמר התנאי כיון שהכל דיבור אחד ואין רוצה שיחול עד שיגמור דיבורו וכמ"ש רש"י והתוס' בהא דבזו ובזו ובזו דהוי מלוה וה"נ כיון שגמר דברי הקידושין הוא התנאי וכנ"ל לשון הב"י אין רצונו שיתקיים עכד אחר אמירת התנאי, העולה מזה דבמקדש על תנאי ונתן הטבעת וגמר דברי התנאי הי' לאחר נתינה אין הקידושין חלים עד שיאמר התנאי, וה"ה בכל מקדש שאין הקידושין חלים עד שאמר כדת משה וישראל, נמצא דכשנתן הטבעת והמטבע קודם שאמר כדמו"י את"ל דשני קידושין הם כדעת ריא"ז חלים השני קידושין בבת אחת ואי אפשר ונתבטלו שניהם דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו, וא"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו: כד) אשר ע"כ הדבר מוכרח את"ל דחישינן לדעת ריא"ז, או דס"ל כדעת הרב המאירי פרק ארבעה נדרים דהא דבזו ובזו פרטא הוא משום שאם הי' דעתו לכלל הי' אומר לכולכם ובמקום שאין הוכחה באמת הוי כלל, וע"כ בקידושין הנהוגין אין ראי' מדלא אמר באלו שאין רצונו לשנות נוסח הנהוג בטבעת זו, ואת"ל דלא כהרב המאירי וכמ"ש לעיל, מ"מ משום זה גופי' דאם יהי' פרט לא יחולו הקידושין כלל בוודאי דעתו לכלל, וה"נ מקדש זה שבוודאי דעתו הי' לתת צענעריל אלא שמתוך טרדתו שכח, וא"כ בדעתו הי' ג"כ לכלל כדי שיחולו הקידושין, מיהו יש לדחות, דמנ"ל שהי' דעתו ליתן הצענעריל קודם סיום כדת משה וישראל, אדרבא מסתמא הי' דעתו ליתן אח"כ, שבעת אמירתו הי' טרוד בנתינת הטבעת על אצבעה כמו שהעידו העדים שהי' סבור העם הארץ הזה שהטבעת צריך שיהי' מונח בטוב על האצבע מחך רבע שעה, ועיין לקמן אות ל"ו בסופו: כה) וע"ד אשר מהר"י נ"י העיר מדברי הט"ז סי' רכ"ח והחכ"צ סי' ד' שפלפלו בהא בהא דבזו ובזו ובזו דכללא הוי ולמה לא נאמר דלר' יונתן דס"ל בכולל שני דברים בלאו אחד משמע זה בפני עצמו וזה בפ"ע, וע"כ הוקשה להט"ז אמאי אם יש שוה פרוטה בכולם מקודשת כיון שהכוונה זה בפ"ע וזה בפ"ע, והחכ"צ הקשה באוכלת דאינה מקודשת אם יש רק בראשונה שוה פרוטה דנעשה מלוה, ולמה כיון דראשונה קידושין בפ"ע, ופלפל מהר"י דתירוצים שכתבו בזה לא