אבני נזר אבן העזר קעד

דאזלינן בתר לשון בני אדם ובלשון בנ"א אפי' כל שהו מקרי אכילה, ע"כ עוד לא עבר על שבועתו כל זמן ששייר כל שהו שלא אכלה, והנה מבואר מדברי ירושלמי אלו דס"ל לחכמים דקי"ל כוותייהו שדעתו לחייב עצמו כמו איסורי תורה, וע"כ הכא נמי כיון דמייתר דיבורי' ובכה"ג באיסורי תורה דרשינן לחייב על כל פרט, כמו כן דעתו שנדרוש דיבורו לחייב שתים [ועיין בתוס' ריש שבועות שתים שדעתו כל מה שיהי' משמעות לשונו והכא בסתמא כן דעתו] נחזור לענינינו דלפי זה אין ליישב כלל הא דקידושין משום דלא מוכח מדלא אמר באלו דטעמא דר"מ ור"י לאו משום הוכחה הוא כלל וכדמוכח מהא דכזית וכזית ובזבחים: יג) שוב ראיתי להרב המאירי פרק ארבעה נדרים (סוף דף כ"ו) שכתב דנדר משני דברים כאחד והותר אחד מהם הותרו כולם אפי' למ"ד פרטא הוי, דבזה ובזה הי' יכול לכוללם ולומר לכולכם, אבל זה עכ"פ הי' צריך להזכירם, מבואר מדבריו דהא דבזה ובזה פרט הוא משום דיש ראי' מדלא אמר לכולכם, ולפענ"ד ברור כמ"ש, ואף שאינני כדאי לחלוק על המאירי, מצאתי ראי' לדבריי בתשו' הר"ן סי' י"ז שכתב דמה דאמרינן בסוף נדרים קונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו ושאל על הראשון ואח"כ נשאל על השני כר' יהודה דפרטא ע"כ לא אמרינן הותר כולו וצריך לישאל על שניהם, ולשיטת המאירי הרי ע"כ הי' צריך לפרוט שניהם ולכ"ע כללא הוי, אלא ודאי הדבר ברור כמ"ש, והכי מוכחא הא דזבחים וכמ"ש, שוב ראיתי למהרי"ט חלק א' סי' ס"ח שגם הוא דרך בדרך המאירי, ולפענ"ד כמ"ש, ומה שהוכיח שם מהרא"ש פרק ארבעה נדרים, דבריו תמוהים מאד כמובן ואין להאריך: יד) ומחוורתא ליישב דעת הרמב"ם כמ"ש, ובאמת אפי' בלא דברי הרמב"ם דבויו אם הותר הראשון הותרו כולם נכון סברא הנ"ל דמ"מ בויו מוסיף על ענין ראשון, אלא דמ"מ בשבועה הוא פרט שמושך שבועה גם על זה כאילו אומר שנשבע עוד שבועה גם על זה וכמ"ש הרמב"ן, ובקידושין לא שייך לומר כן כלל דאיך יאמר שמקדש בתמרה זו ומקדש גם בזו דאי אפשר שיהי' שני קידושין באשה אחת, ודווקא בלא ויו קידושין שניים קידושין באפי נפשייהו וקידושין שניים יחולו אם לא יחולו ראשונים שלא יהי' בהם שוה פרוטה וכיוצא, אבל לומר שמקדש "גם" בתמרה זו קידושין שניים לא שייך דמילת גם מורה שראשונים חלים וגם אלו חלים ואי אפשר: טו) ומה שלא ירדו הראשונים לסברא זו והוכיחו מדשקלי וטרו אמוראי בקידושין אליבא דר"ש ש"מ הילכתא כוותי', ולפמ"ש אין זה הוכחה, דאינהו קאי אהא דבזו ובזו דבכה"ג בקידושין לכולי עלמא כללא, אך לפי גירסתם דלר' יהודה בויו הוי פרט א"כ אי אפשר לומר כסברא זו, דא"כ מה הוכיח הש"ס דמתני' ר"ש היא, דילמא ר"י הוא דבלא ויו גם בשבועה כלל, רק בויו פרט ובקידושין בויו ע"כ כלל, אלא ודאי גם בקידושין בויו לר"י פרט, אך כדבריי יש לומר לגירסת התוס' בשבועות מספר ישן דלר"י בלא ויו פרט ובויו כלל, א"כ מדתני התקדשי התקדשי דהוא בלא ויו, וא"כ למה לי התקדשי התקדשי, ע"כ דבלא ויו כלל כר"ש, דבלא ויו בין לר"מ בין לר"י פרט לגירסת התוס': טז העולה ממה שכתבתי שלפי פסק הש"ע דבזו ובזו כלל גרידא הוא ודלא כאבני מילואים, איברא דבריא"ז כתב דבזו ובזו פרטא והב"ש הביאו וכתב דצ"ע לדינא, ובאמת אין הריא"ז יחיד בשיטה זו, דבתשו' הר"ן סי' י"ז כתב דיש שפסקו כר"י, והריטב"א פרק ר"א בנדרים כתב כן בשם מורו הרב ובשם הרמ"ה דהלכה כר"י, וכן כתב במאירי שם דהלכה כר"י, ומ"מ אף אם הלכה כר"י הדבר מבואר שהדבר תלוי בחילוק הגירסאות, דלגירסת רש"י בשבועות לר"י בויו פרט ובלא ויו כלל, וא"כ בזו ובזו בקידושין נמי פרט, דלפי גירסא זו אי אפשר לחלק בין קידושין לשבועה, ולגירסת התוס' לר"י בויו אפי' בשבועה כלל וכ"ש בקידושין דאפי' לר"מ יש לומר דכלל וכמ"ש: יז) והנה בקרבן אהרן כתב לסתור ראיית התוס' לגירסתם מהא דזבחים דבעי התם לר' יהודה כזית כזית תנן אבל כזית וכזית כללא הוי, או אפי' וכזית, הרי דלר"י טפי הוי כלל בויו מבלא ויו, וכתב הקרבן אהרן לדחות עפ"י סברת הרמב"ן דויו מושך שבועה גם על זה אבל בכזית וכזית שפיר בויו הוי כלל יותר עיי"ש, ולדידי הני מילי ליתנייהו וראיית התוס' ברורה, דהנה צריך להבין דברי הש"ס כיון דפרטא הוי פיגול דאיך יתחייב מזה דשני מחשבות הם, שמחשבת הזמן קדמה, אך הדבר מובן עפ"י דברי התוס' קידושין בסוגיא דבזו ובזו דאין דעת האדם שיחול עד גמר דיבורו וע"כ למ"ד כללא והכל דיבור אחד ואין מחשבת הזמן חל עד שאמר גם מחשבת המקום ועירוב מחשבות הוא, אבל למ"ד פרטא שני דיבורים הם וכשאמר מחשבת הזמן הרי נגמר דיבורו זה וחל מחשבת הזמן, וכ"כ הריטב"א קידושין דלמ"ד פרטא מקודשת בקמייתא אפי' אוכלת דלא נעשה מלוה דנקנה לה תיכף דחשוב גמר דיבור, וה"נ כיון דגמר דיבור א"כ חל מחשבת הזמן תיכף וזה פשוט: יח) והנה הדבר ברור שענין פיגול הוא שאמר הריני שוחט ע"מ לאכול למחר כמו בכתיבת ס"ת וגט דמפורש בפוסקים דצריך שיאמר הריני כותב, וכן מפורש ברש"י גיטין (נ"ד:) דאמר הריני מזה על מנת להקטיר כו' ובריש מנחות וקומצה הכהן ואמר הריני קומץ, ובמנחות (מ"ט) דאמר הריני שוחטו לשם אלים, וכן הוא בש"ס גופי' זבחים (י') כמה פעחים שאמר הריני שוחט עיי"ש, וכן (בדף י"ג:) הא דאמר הריני שוחט כו' הא דאמר הריני מקבל כו' עוד שם הא דאמר הריני זורק כו' הא דאמר הריני שופך שיריים כו' עוד שם (מ"ד:) הי' עומד בפנים ואמר הריני מזה כו' הי' עומד בחוץ ואמר הריני שופך שיריים כו' וכיון דכל הני לישני מוכחי דאינו פיגול אלא אם כן אמר הריני שוחט על מנת לאכול למחר אבל לא מהני אם אמר בשעת שחיטה על מנת לאכול למחר דהא לישנא קטיעה היא, וא"כ כשאמר הריני שוחט ע"מ לאכול כזית למחר וכזית בחוץ הרי הויו מושך מאמר הריני שוחט כמו בשבועה שמושך שבועה, וכן בקידושין דמוכיח הש"ס דמתני' ר"ש דאי אפשר לומר דמתני' ר"י דבויו פרט לפי גירסא זו, דא"כ בקידושין נמי יהי' בזו ובזו פרט, ובקידושין לא שייך שמושך שבועה, אלא שמושך מאמר התקדשי כאילו אמר התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו, וה"נ מושך מאמר הריני שוחט כאילו אמר הריני שוחט לאכול כזית למחר והריני שוחט לאכול כזית בחוץ, והרי שני דיבורים מחולקים הם לגמרי ומחשבת הזמן חל